^{קרדיט מהאתר של ג'וזף ג'נקינגס.}

בכתבה זאת – השלישית בסדרה – אסקור את הסוגים השונים של השירותים היבשים, כולל יתרונות וחסרונות ותחזוקה כללית. בנוסף, אחלוק איתכם ראיונות שקיימתי עם אנשים שונים ומגוונים שיש להם ניסיון עם שימוש ובנייה של שירותי יבשים.

הרתיעה שיש לרבים מאיתנו כשאנחנו מדברים או שומעים על צואה אנושית, נובעת לדעתי מן העובדה שיש סכנות תברואתיות בניהול לא נכון שלה. כפי שציינתי בכתבה הראשונה בסדרה, בקישור זה, אחת הדרכים להיפטר מצואה ושתן בזמנים קודמים הייתה להשליך אותם לרחוב לאיזו תעלת פתוחה, מה שמשך מזיקים וגרם למחלות- כולרה, למשל, נגרמת על-ידי זיהום של מי שתייה מצואה.

אם אנחנו מקבלים את העובדה ששימוש במי שתייה בשירותים שלנו הוא בזבוז ראוותני, כדאי לנו להבין מה בני אדם עשו בעבר, מה הם עושים היום ואיך נראה טיפול תברואתי נכון בצרכים שלנו.
בכתבה השניה בסדרה, סקרתי מה מותר ואסור בערימת הקומפוסט בקישור זה.

"הבור"
אם ראיתם סרטים תקופתיים מלפני מאה שנה או יותר, או טיילתם במקומות פחות מודרניים, אולי אתם מכירים את בית השימוש החיצוני. זה שעליו הדלת שלו אולי מופיע חצי סהר. מדובר באסלה שיושבת מעל בור. כמה עמוק הבור? כמה שחפרו אותו. כשהבור מתמלא, מכסים אותו באדמה ומעבירים את הצריף ואת האסלה למקום אחר מעל בור חדש.
שיטה זאת הייתה מאוד נפוצה כי היא הייתה פשוטה. לחפור ולחרבן. בעיקרון.

שני חסרונות בולטים בשיטה זאת – הריח וזיהום מי תהום. הבור לרוב לא נאטם וכמות הצרכים שהצטברה בו יכלה לחלחל עד שהגיעה למקורות מים תת-קרקעיים. מסיבה זאת, כיום רשויות רבות לא מרשות לחפור בור עבור שירותי חוץ.
בשיטה זאת הצואה והשתן היו נאספים ויוצרים ריחות חזקים, אלא אם היו מוסיפים כמות נכבדת של חומר יבש אחרי כל שימוש, מה שלא היה מאוד נפוץ.

מיכל ספטי / בור ספיגה
במקומות מרוחקים ומבודדים שבהם אין צנרת מרכזית המחוברת לרשת המוניציפלית, לרוב מתקינים מיכל גדול מתחת לאדמה שאליו נשטפים הצרכים מהאסלה. את המיכל צריך לרוקן אחת לכמה זמן. במיכלים מסויימים יש הפרדה של הנוזלים שיוצאים לתעלת סינון או לבור ספיגה נפרד.
לבור ספיגה היה שימוש זהה למיכל ספטי, רק ללא המיכל. מדובר במעין מבנה דמוי באר שנחפר מתחת לאדמה אך מאפשר לנוזלים להיספג באדמה סביבו. 

מיכלים ספטיים עלולים לדלוף ולזהם את מי התהום. בור ספיגה גם עלול לעשות זאת, במיוחד אם נחפר עמוק מדי, אבל גם בעומקים רדודים עלול להיות זיהום אם מי התהום קרובים יותר לקרקע. כמו כן, ריחות חזקים העולים מבור ספיגה די נפוצים. סתימה כלשהי בצנרת של המיכל הספטי גם עלולה לגרום לריחות חזקים במיוחד.

שירותי קומפוסט מובנים
יש כיום לא מעט אסלות מעוצבות בהן לא משתמשים במים, אלא הן מתוכננות להתקנה ביתית עם מערכת אוורור המונעת ריחות. בחלקן תהליך הקומפוסטציה מתחיל כבר במיכל האיסוף ובחלקן לא, אבל תמיד צריך לרוקן את המיכל לאנשהו. 

בישראל מגורים באזורים מבודדים ומנותקים מהרשת לא נפוצים כמו במדינות אחרות. בחיפוש מהיר של מערכות מובנות של שירותים יבשים לא מצאתי יותר מחברה ישראלית אחת המייצרת אותן. 

חברת "הום ביו גז" (Home BioGas) מציעה פתרון אחר. מערכת שהופכת את הצרכים שלנו לגז לבישול בתהליך אנאירובי. מערכת זאת אינה יבשה, אלא משתמשת במעט מים כדי להדיח את תכולת האסלה לשק הרמטי, שבו הצואה והשתן עוברים פירוק אנאירובי. בתהליך פירוק זה נוצר גז מתאן שבו אפשר להשתמש לבישול או לחימום מים.

עבור הכתבה הנוכחית דיברתי עם אלון פרידלר שסיפר לי שכשגר בדירות השתמש בשירותי בוקאשי*. מדובר בשירותי דלי אך במקום להוסיף חומר יבש ולרוקן את הדלי לערימת קומפוסט, מוסיפים לדלי תערובת של דגנים מותססים בתוספת מיקרואורגניזמים פעילים. כשהדלי מלא סוגרים אותו לכמה שבועות, ובזמן הזה התכולה עוברת תהליך פירוק אנאירובי. לאחר מכן צריך לרוקן את הדלי לבור באדמה.
אלון אמר כי המערכת הזאת שירתה אותו היטב כיוון שמנעה ריחות חזקים בבית ועדיין אפשרה לו להפוך את הצואה האנושית לדשן. 

_{*בוקאשי – שיטה לייצור קומפוסט שנסמכת על פירוק החומר האורגני ע"י בקטריה שגדלה בתהליך תסיסה. החומר האורגני מתפרק בזמן קצר יותר, בהשוואה לקומפוסט רגיל ולא מצריך יישון. בתום התהליך הדשן מוכן לשימוש.}

במדינות אחרות, כמו אוסטרליה למשל, יש לא מעט אנשים שגרים במרחק נסיעה של שעה או כמה שעות מהכפר או העיירה הקרובים ביותר. בהקשר כזה, שירותים יבשים הופכים לנחוצים כי הבית לא מחובר לרשת המוניציפלית ואף אינו יכול להתחבר לפעמים.

לוּ קוּנִי ואֶדְרִיאֶן גרות באזור כזה בניו-סאות' ויילס (New South Wales), במחוז בשם Currawang כשעה נסיעה מעיר הבירה קנברה שבאוסטרליה. כל אחת קנתה מערכת מובנית של שירותים יבשים והתקינה אותה בבית. בשתי המערכות יש הפרדה באסלה בין שתן וצואה. השתן יורד בצינור מחוץ לבית לתעלת טיהור למים אפורים (אצל אדריאן) או ישר לעצי פרי (אצל לוּ).

המערכת של לוּ
מובילה מהאסלה למיכל של 55 ליטרים. כשהמיכל מתמלא היא מוציאה אותו ושמה אחד ריק. את המיכלים המלאים היא שמה בצד הצפוני של הבית היכן שיש יותר שמש, כדי שהחום יזרז את תהליך הפירוק. כשכל המיכלים מלאים היא מרוקנת את המיכל הראשון לבור בחצר שבו היא שותלת עץ אחרי כמה חודשים. את המיכל היא שוטפת ואז משתמשת בו שוב.
בתמונות המצורפות השירותים אצל לוּ,
ניתן לראות את המיכלים המונחים בשמש.

השירותים אצל אדריאן: 

אצל אדריאן יש שישה מיכלים היושבים במתקן מסתובב. כשהמיכל מתמלא היא מסובבת את המתקן למיכל הבא וכך הלאה. כיוון שאדריאן גרה לבד היא צריכה להחליף מיכלים פעם בחודשיים בערך. כל ארבעה חודשים לערך היא מרוקנת מיכל לערימת קומפוסט – יחד עם גזם ושאריות מהמטבח – ובסוף התהליך היא משתמשת בדשן בגינה שלה.

*המתקן המסתובב של המערכת, ממוקם מתחת לשירותים. היה צריך לחפור את הבור בעת התקנת המערכת. הצינורות היוצאים ממנו מספקים זרימה של אוויר המונעת ריחות רעים בתוך הבית.

אדריאן אומרת שהיא מאוד מרוצה מהמערכת הזאת. בבית קודם שמכרה, הדיירים החדשים גם מרוצים מהמערכת שהשאירה להם. מחלקת התברואה הגיעה לבדוק את המערכת שלה פעם אחת ואישרה אותה. עבור אישה בת 80 שגרה לבד בחווה של 700 דונם, אני חושבת שההמלצה שלה איתנה.

לוּ אומרת שהיא כן מתגעגעת לאסלת שטיפה רגילה לפעמים, בעיקר בגלל ההתעסקות עם המערכת הנוכחית שלה (וכי בעלה לא עוזר לה במיוחד). היא מסייגת ומוסיפה שהיא אוהבת את העובדה שהם ממחזרים 100% מהחומר עם המערכת הזאת, ויכולים להשתמש בו בגינה שלהם. היא ממליצה לכל מי שחושב להשתמש במערכת דומה לעשות מחקר רציני לפני כן כדי להבין מה כרוך בתחזוקה שלה. היא אומרת שכדאי לדבר עם השכנים כדי לראות איך הם בנו את המערכת שלהם ומה הניסיון שלהם איתה, כמו גם להבין מהן התקנות המקומיות.

שיטת הדלי על-פי ג'וזף ג'נקינס 
התחלתי את סדרת הכתבות הזאת בסקירה של הספר "זבל אנושי" של ג'וזף ג'נקינס (בתרגום לעברית של טליה שניידר). כעת אפרט את המערכת עליה הוא ממליץ.

מדובר בשירותי דלי. כלומר, כל הצרכים של בני הבית נאספים בדלי שאותו צריך לרוקן לערימת קומפוסט נפרדת. ליד הדלי צריך להיות חומר יבש שיספוג את הנוזלים וימנע ריחות חזקים. נסורת היא חומר מצוין למטרה זאת, אבל גם עלים יבשים ורקובים למחצה יעשו עבודה טובה.
(ברקובים למחצה, הכוונה לעלים שהתחילו להתפרק). 

הכיסוי עם חומר יבש לאחר כל שימוש הוא הכרחי. שכבה טובה של נסורת (או חומר יבש אחר) בתחתית הדלי היא חשובה גם כן כשמתחילים עם דלי חדש. כדאי שכל הדליים יהיו זהים במימדיהם (ג'נקינס ממליץ על דלי של 20 ליטרים), כדי להבטיח שהתא שבו הדליים יושבים מתאים לגודל שלהם. בעיקר כדי למנוע מצב שבו הדלי לא מגיע לדפנות מושב האסלה והקקי או הפיפי ניתזים מחוץ לדלי. 

ערימת הקומפוסט צריכה להיות מוכנה עם הרבה חומר יבש גם היא. אחת ההמלצות היא על קש, כיוון שאפשר להשיג אותו די בזול והוא אופטימלי ככיסוי בערימת קומפוסט; הוא מאפשר מעבר של אוויר וכליאה של כיסי חמצן, הנחוצים להתחממות הערימה. 

ג'נקינס ממליץ לבנות קומפוסטר עם שלושה תאים. כל תא באורך ורוחב של 150 סנטימטרים, ולפחות 120 ס"מ גובה. בתא האמצעי שמים את החומר היבש. מתחילים להשתמש בתא אחד. השלב הראשון הוא להכין "ספוג" של החומר היבש בגובה 45 ס"מ. כשמרוקנים את הדלי מהשירותים, פותחים שקע קטן באמצע הערימה (עם קלשון, למשל) ולאחר הריקון מוסיפים חומר יבש מעל שיכסה הכל היטב. אפשר ומומלץ להוסיף לערימה את כל השאריות האורגניות מהבית – מהמטבח ומהחצר – וכל פעם לכסות בחומר יבש. אם יש לכם שפע של עלים נפולים בחצר, מוזמנים להשתמש בהם ככיסוי בערימת הקומפוסט. אולם, את שכבת הספוג הראשונה כדאי לעשות עם קש או כל חומר אחר שתוכלו לאסוף או להשיג מספיק כדי לספוג את הנוזלים העודפים.
תמונה מהספר המתארת את בניית הקומפוסט – 

איסוף של חומר יבש מהחצר הוא רעיון טוב. אבל למה לא לאסוף גם בעיר או יישוב שבו אנחנו גרים?

עמית לביא עושה בדיוק את זה בגבעת עדה; הוא אוסף עלים מהמרחבים הציבוריים ביישוב עבור ערימת הקומפוסט שלו. עמית חושב שקשה לתחזק שירותים יבשים בדירה כיוון שאין – לרוב – לאן לרוקן את הדלי. מבחינתו ההתעסקות עם צואה אנושית היא הזדמנות לשינוי תודעתי. המעשה של טיפול בצרכים שלנו יכול לשנות את היחס שלנו לגוף שלנו ואת התפיסה שלנו אותו ואת המושג "פסולת" באופן כללי.

עבור גיליון זה דיברתי גם עם רדא שגר בכפר יונה ואין לו אפשרות לבנות ערימת קומפוסט היכן שגר. במקום זה הוא בנה מערכת של שירותי דלי וערימת קומפוסט בחצר בית אימו. הוא מגיע לשם פעם בשבוע לערך כדי לתחזק את המערכת ואומר שהוא מאוד מרוצה ממנה. פעם בארבעה חודשים הם משתמשים בדשן המוכן בגינה שלהם.

על פי ג'נקינס תא אחד בקומפוסטר שלנו יכול להיות בשימוש שוטף עד כשנה. הוא מבסס את זה על המערכת שבנה עבורו ובני משפחתו. סך הכל חמישה אנשים שעושים את צרכיהם בדלי ומרוקנים אותו ואת כל שאר השאריות האורגניות בבית ובחצר לערימת קומפוסט אחת במשך שנה.

אל תשכחו כי עם הזמן החומר האורגני שהוספנו מתפרק ומאבד מהנפח הראשוני שלו. כשהתא הראשון שבו התחלנו להשתמש כבר מלא, נתחיל להשתמש בתא הריק בדיוק באותה דרך. בזמן שאנחנו משתמשים בתא השני, הראשון נשאר להתיישן. פטריות, תולעים, מיקרואורגניזמים וחרקים אחרים יגורו בערימה המתיישנת וימשיכו את תהליך הפירוק.
תרשים השימוש במערכת לאורך זמן בתמונה:

כשהערימה השנייה מתמלאת, נוכל לרוקן את התא הראשון ולהשתמש בדשן בגינה שלנו ואז להשתמש שוב בתא הראשון כערימה הפעילה.
כלומר, מהרגע שהתחלנו את ערימת הקומפוסט ושירותי הדלי, יעברו כשנתיים עד שיהיה לנו דשן ביתי מוכן לשימוש.

עדויות נוספות

שני אנשים נוספים שיישמו את השיטה של ג'נקינס הם ליאור, שגרה עם בן-זוגה בחווה בפורטוגל, ועופר שגר עם בת-זוגו בגבעת ניל"י.

ליאור ובן-זוגה קנו את החווה שלהם לפני 6 שנים ובנו את כל התשתית בעצמם. את מי השתייה הם מביאים בבקבוקים ממעיין מקומי. מי השקייה ושטיפה יש להם מבור קדח בשטח שלהם. 

כשרק עברו לגור שם בנו שירותי דלי פשוטים ורוקנו את התכולה לערימת קומפוסט. לאחר זמן מה שדרגו את המערכת למשהו יותר אסתטי, כולל בִּידֶה לשטיפת הישבן. הקומפוסטר שלהם מורכב מארבעה תאים. בכל תא משתמשים כ-3 חודשים כך שלאחר שנה, התא הראשון סיים את תהליך הקומפוסטציה ואפשר להשתמש בדשן בבטחה.

ליאור אומרת כי כשהמערכת נקייה ואסתטית היא מזמינה יותר לשימוש, ופחות מרתיעה עבור מי שלא השתמש מעולם בשירותים יבשים. אין הפרדה בשירותים שלהם בין צואה לשתן, אבל ליאור ובן-זוגה מעדיפים להשתין בשטח והם מעודדים את המתנדבים שמגיעים אליהם לעשות כך גם כן. הם אומרים שעבורם זאת-זאת הדרך לטפל בצואה אנושית, וכי אמנם גדלו עם אסלת שטיפה רגילה אבל עכשיו הרעיון נתפס כנוסטלגי יותר.

עופר ובת-זוגו גרו בשנים האחרונות בבית משותף בגבעת ניל"י. בבית היו שני שירותים. כשהיה צריך לתקן את אחת האסלות הם התקינו שירותי דלי במקום אסלת שטיפה רגילה. עם הזמן הם הוסיפו עוד כמה תאים מחוץ לבית. 

השירותים בבית הם עם דלי 18 ליטר, ואילו השירותים מחוץ לבית עם דלי 60 ליטר. עופר אומר שבבית קל יותר לעבוד עם דלי קטן כדי למנוע ריחות ואילו בחוץ הוא מעדיף את הדלי הגדול כי צריך לרוקן אותו לעיתים רחוקות יותר. 

הקומפוסטר אצל עופר נבנה על-פי המודל של ג'נקינס: שלושה תאים, אחד לחומר יבש, אחד פעיל ואחד מתיישן. הם הוסיפו חוות תולעים בקצה המערכת, כך שכשתא הראשון היה בשלב ההתיישנות והתא השני התמלא, הם רוקנו את התא הראשון לערימה ליד הקומפוסטר ולאחר זמן מה העבירו את אותה ערימה לחוות התולעים. 

המערכת הזאת סיפקה להם שניים-שלושה קוב הומוס (דשן מוכן לשימוש) בשנה. 

עופר הוסיף ואמר שיש לו תא שירותים נייד עבור קמפינג או אפילו לשימוש באירועים. בפסטיבל המידברן האחרון הוא הביא 10 דליים של 60 ליטר. התכולה שאסף בזמן הפסטיבל סיפקה לו ולדיירי הבית קוב נוסף של הומוס. 

לאחרונה נתקלתי בחברה שמספקת שירותים יבשים לאירועים, באותה שיטה של שירותי נסורת (אותו הדלי בו נאספים הצואה והשתן ומכוסים עם נסורת או חומר יבש אחר). מוזמנים לקרוא עוד פרטים בקישור זה

פנינה אחרונה 

חסוס לֶנְדֶסְמָה הוא איש פרמקלצ'ר ובנייה טבעית שגר בעמק לה-גואר (Val de Laguar) שבולנסיה, ספרד. עד לפני כמה שנים גר בבית שבו התקין שירותים יבשים בתוך הבית עם חלל איסוף מובנה מבטון. כלומר, לא מערכת שבה מחליפים מיכלים, אלא תא שבו נאספת הצואה ואותו מרוקנים אחת לכמה זמן. 
האסלה עצמה הייתה בקומה השנייה של הבית, ותא האיסוף בקומת הקרקע. מתוך תא האיסוף יצא צינור אוורור לגג. השתן נאסף במיכל נפרד ופוזר בשטח. חסוס מעדיף להשתמש בהומוס ישן במקום נסורת, אחרי כל שימוש באסלה. הוא אומר כי בַּהומוס יש יותר מיקרואורגניזמים מיטיבים שעוזרים לפרק את הצואה מהר יותר, וכי זאת סגירת מעגל חומרי ההזנה.

החיסרון המרכזי במערכת הזאת היה האוורור. חסוס לא התקין מערכת חשמלית אלא הסתמך על הרוח שסובבה את השבשבת בקצה הצינור. בימים חמים במיוחד ללא רוח, הריח לפעמים נכנס הביתה במקום להישאב החוצה.

השטח שבו היה הבית נבנה על טרסות. עבור אורחים ומתנדבים, חסוס בנה תא שירותים חיצוני על קצה אחת הטרסות. האסלה הייתה מושב פשוט, מעל חלל גדול (מטר על מטר, מטר וחצי גובה). הנוף היה היער. הצואה והשתן נאספו שם והתפרקו לאיטם.
גם במערכת הביתית וגם בזו החיצונית, תהליך הפירוק נעשה לאט ללא עלייה של הטמפרטורה, בניגוד לערימת קומפוסט חם לפי המודל של ג'נקינס. חסוס אמר כי הוא מעדיף את השירותים החיצוניים שהיו לו מעל הטרסה כי זה היה קל ופשוט לבנות, וכי לא היה צריך לתחזק את המערכת הזאת כלל. החלל שבו נאספו הצרכים היה מספיק גדול כך שהספיק ליותר משנתיים של שימוש. בדשן המוכן, השתמש עבור עצים בלבד, לא בגינת הירק.

מערכת כזאת יכולה להתאים למי שיש שטח מספיק גדול, אבל יש לשים לב כי התא שאוסף את החומר לא נמצא בנקודת הצפה ושיש ניקוז מתאים. 

אסיים את הכתבה עם החזון של ג'נקינס לגבי העתיד.
הוא אומר כי עבור רוב האנשים הגרים בדירות המערכת שלו אינה רלוונטית. הוא אומר כי כפי שכיום הרשויות המקומיות אחראיות על מערכת הביוב – הקמתה, חיבורה לבניינים חדשים ותחזוקתה – ומתקני טיהור שפכים, כך אותן רשויות יוכלו לאסוף את הדליים מהשירותים שלנו. הרי כיצד זה שונה מאיסוף של אשפה אחרת? 

שינוי כזה לא נראה באופק אבל הוא אפשרי. כמו שינויים רבים אחרים, הוא יכול לבוא מלמעלה על-ידי פקידה עם רעיון טוב או חבר מועצה עם תפיסה אחרת. אנחנו יכולות להשפיע בשני המישורים: על-ידי לחץ על בעלי תפקידים בפוליטיקה המקומית ועל-ידי שינוי הרגלים אישיים שלנו. 

אשמח לסגור את סדרת הכתבות האלו בפנייה לכל מי שיש לפחות 4 מטרים רבועים של גינה או חצר: אם ראיתם או השתמשתם בשירותים יבשים פעם, שִׁקלו להתקין מערכת כזאת אצלכם בבית. אם אתם חושבים ששימוש במי שתייה עבור הצואה האנושית הוא רעיון גרוע, קראו את הספר של ג'נקינס כדי לקבל השראה.
אני מאחלת לכולנו ערימות של דשן איכותי בריח יער, מפוזרות על האדמה ומאכילות את הירקות, את עשבי התיבול, את שיחי הנוי ועצי הפרי שלנו.
עֲשׂוּ קומפוסט ומלאו את הארץ!

_{בעמותת ונטעת אנו שמים דגש על תכנים מעוררי השראה – כמרכז ידע, החושף עולם של פתרונות ירוקים וחדשניים לחיים עירוניים בני-קיימא! צפו בהרצאות מרתקות, שמעו ממומחים מובילים על מחקרים פורצי דרך ומודלים חדשים לשילוב הטבע בעיר. הצטרפו לקהילה תומכת, למדו טיפים מעשיים לאורח חיים אקולוגי, וגלו כיצד כל אחד יכול להשפיע על עיצוב העתיד הירוק של הערים שלנו. בקישור זה}