לו הייתי אומרת לכם שאתם יכולים לשנות משהו אחד בחיים שלכם היכול לחסוך במים, יכול לייצר דשן איכותי ויכול למנוע כמות נכבדת של פסולת, הייתם משנים אותו?
הייתם מחרבנים בדלי ומשתמשים בתכולה בערימת הקומפוסט שלכם?
זה מה שג'וזף ג'נקינס מנסה לשכנע אותנו לעשות בספרו "המדריך לזבל אנושי" (The Humanure Handbook), ויש לו לא מעט סיבות טובות לכך.

הטענה המרכזית של הספר היא שצואה אנושית ("זבל אנושי") היא משאב ולא פסולת. ככזאת היא צריכה לעבור תהליך פירוק בערימת קומפוסט חמה, כשבסופו של התהליך הצואה איננה כלל צואה- אלא דשן איכותי שבו אפשר להשתמש בגן הירק, בגינה או בבוסתן שלנו.
ג'נקינס עושה סקירה של תהליך הפירוק- של האורגניזמים המסוכנים בצואה האנושית וכיצד אפשר להתמודד איתם.

לאורך עשרה פרקים ג'נקינס עובר על כל אחד מהתחומים הללו ומסביר כיצד הדברים כפי שהם כיום, אינם לוקחים בחשבון את הביולוגיה של הצואה האנושית, כמו גם ציטוטים של מקורות שונים התומכים בעמדתו או מספקים ספק עבור העמדה המקובלת. הספר הוא לעיתים קצת כבד לקריאה עם נתונים מדעיים יבשים או דיווחים מתחילת המאה ה-20, אך הוא מלא בהומור ומידע מעשי לאלו שרוצים להתחיל להפריד את הצואה האנושית ממקורות המים שלהם ולהשתמש בה כמשאב.

ג'נקינס מכנה את הרתיעה שלנו מלדבר על צואה אנושית, כמו גם להשתמש בה בכל דרך שהיא מלבד לשטוף אותה באסלה- כ"צואה-פוביה" (Fecophobia). הוא מזכיר את המושג לכל אורך הספר כדי להמחיש מדוע – למרות הנתונים המראים כי זאת הדרך הטובה ביותר – אנחנו לא מפרידים את ה"זבל האנושי" משאר הזבל שאנחנו מייצרים. יתרה מכך, ג'נקינס טוען כי ההתייחסות לצואה האנושית כפסולת היא שגויה- פסולת היא משהו שצריך להיפטר ממנו. אם אנחנו מוצאים לחומר שימוש נוסף – בדמות קומפוסט או מִחְזוּר כלשהו – החומר אינו פסולת אלא משאב שיש להשתמש בו בדרך הנכונה.

נכון להיום, ברוב מדינות הצפון הגלובלי, בני-אדם הולכים לשירותים המחוברים לצנרת. אנחנו עושים את צרכינו במי שתייה ומדיחים אותם לביוב. מערכות ביוב רבות מנקזות שפכים מבתים כמו גם אזורים תעשייתיים, שולחות את מי הביוב למתקן טיהור שפכים ומשם המים ה"נקיים" מוזרמים לשימוש חקלאי או לנהרות ולימים.
תהליך הטיהור במתקנים אלו הוא מגוון, אך הטענה של ג'נקינס היא כי ערבוב מי האסלה עם מים ממפעלים או מקורות שאינם ביתיים, לוקה בחסר. תהליכי טיהור שונים מצריכים שימוש נוסף במים ובאנרגיה, כוללים לעיתים חומרים רעילים כמו כלור ומתעלמים מהעובדה שהצואה האנושית יכולה להיות משאב.
כדי לחזק את הרעיון שצואה אנושית היא משאב ג'נקינס מסביר את הביולוגיה שקשורה בערימת הקומפוסט. שלל המיקרו-אורגניזמים שאחראים על פירוק החומר האורגני לכדי דשן וכיצד אותו משאב הוא מרכיב חשוב בתהליך הכנת קומפוסט, כמו גם כיצד תהליך זה הופך את הצואה מחומר שעלול להיות מסוכן לחומר מדשן ומיטיב.

העיקרון המרכזי של ערימת הקומפוסט החמה היא שריפה של פתוגנים שעלולים להימצא בצואה אנושית, ובאותו הזמן שמירה של חומרי ההזנה שקיימים בה והפיכתם לזמינים עבור צמחים בסוף תהליך הפירוק.
כפי שציינתי, ההתייחסות לצואה אנושית כפסולת, נפוץ במדינות הצפון הגלובלי ("מדינות מתקדמות").
אך אסלה ביתית המבוססת על מי שתייה היא המצאה חדשה.

מה עשו בני אדם עד לפני כמאה שנים?
היו שירותי-חוץ בהם נחפר בור באדמה ועליו הותקן צריף פשוט לפרטיות. כשהבור היה מתמלא היו חופרים אחד חדש ומעבירים את הצריף.
בזמנים אחרים, הצואה הייתה נאספת בבית ונזרקת לרחוב. במקומות אחרים, כמו במזרח-אסיה למשל, אספו את הצואה מהבתים והשליכו אותה בשדות (היא נקראת "אדמת לילה" או night soil). מנהג זה האחרון עדיין נפוץ במקומות מסויימים, אולם הולך ונעלם. ג'נקינס סוקר את הטיפול בצואה האנושית לאורך ההיסטוריה (פרק 4) כדי להמחיש את הנזקים שנגרמו – בדמות מחלות – כאשר הטיפול היה שגוי.

הוא נותן דוגמאות לשימוש חקלאי בצואה אנושית שאמנם לא מומלץ כיום, אך היה טוב יותר משיטות אחרות כמו הבור באדמה או הניקוז הפתוח ברחוב.
שימוש במי שתייה (או מים אפורים לצורך העניין) באסלות שלנו הוא בזבוז של מים.
במציאות של משבר האקלים וסכנה למקורות המים שלנו, מעבר של כל בני-האדם לשימוש באסלת שטיפה רגילה (flush toilet) ידלל מקורות אלו אף יותר.

האם אנחנו באמת רוצים להמשיך להשתמש במים כדי להתמודד עם צרכינו, כאשר יש אפשרויות אחרות? אפשרויות שיכולות להטיב עם האדמה?

אני לא אהיה מופתעת עם עבור חלקכם שקוראים את המילים האלו, עוברת עכשיו חלחלה בגוף.
המחשבה על התעסקות כלשהי עם מה שמוטל באסלה הביתית שלכם, מעבירה בכם צמרמורת. זאת אותה "צואה-פוביה" עליה מדבר ג'נקינס. כמובן שיש סכנות מבחינה הגיינית בדבר הזה, אך הן לא גדולות יותר מילד שדוחף חול או בוץ לפה שלו בגיל הגן.

לסיכום, כתבה זאת היא הראשונה בסדרת כתבות הסוקרות את נושא הקומפוסט של הצואה האנושית- המספקת את הטענה המרכזית. 

בכתבות הבאות נסביר יותר לעומק את תהליך הקומפוסט – את יתרונותיו ושיטות שונות לעשותו – כמו גם סוגים שונים של שירותי קומפוסט והמלצות על בסיס ניסיון.
אישית, אני חושבת שג'נקינס צודק. הדרך בה אנחנו בונים את הבתים שלנו, מספקים להם אנרגיה וכמות הפסולת שיוצאת מהם, זקוקה לשינוי תודעתי.

אפשר לבנות בתים עם בידוד איכותי שלא צורכים הרבה אנרגיה. אפשר להפריד את האשפה שלנו כך שֶׁנְּיַיצֵּר פחות פסולת.
דוגמה אחת היא השירותים, דוגמה אחרת היא שאר המים "המלוכלכים" שאנחנו מייצרים – מהכיור, מהמטבח ומהאמבטיה – מה שמכונה "מים אפורים."

אני ממליצה לכל מי שמעוניין בנושא, לקרוא את הספר ולהעמיק את הידע שלו או שלה בנושא.

גו'זף ג'נקינס כתב את הספר לאחר עשרים שנה של איסוף הצואה האנושית שלו, של בני משפחתו ושל שלל מבקרים בביתו, והשתמש בה בערימת הקומפוסט שלו. בתוצר המוגמר, הוא השתמש בגן הירק שלו.

_{*לקינוח, משיטוטים ברשת- בלאדה לשירותי הקומפוסט}:

_{בעמותת ונטעת אנו שמים דגש על תכנים מעוררי השראה – כמרכז ידע, החושף עולם של פתרונות ירוקים וחדשניים לחיים עירוניים בני-קיימא! צפו בהרצאות מרתקות, שמעו ממומחים מובילים על מחקרים פורצי דרך ומודלים חדשים לשילוב הטבע בעיר. הצטרפו לקהילה תומכת, למדו טיפים מעשיים לאורח חיים אקולוגי, וגלו כיצד כל אחד יכול להשפיע על עיצוב העתיד הירוק של הערים שלנו. בקישור זה}