המרכיבים המיקרוסקופים בקומפוסט מתוך הספר של ג'וזף ג'נקינס.
יש לא מעט להרחיב על קומפוסט- כיצד מתחילים ערימה חדשה, היכן ממקמים אותה בחצר, כיצד מוסיפים לה חומרים עם הזמן ומתי סוגרים אותה. השונות בחומר הנוגע לקומפוסט וצורותיו – ומתכוניו, רחבה מכפי שאוכל לכסות בגיליון זה.
כתבה זאת היא השנייה בסדרה על "זבל אנושי" בהשראת הספר של ג'וזף ג'נקינס.
כתבה ראשונה בנושא כאן.
במילים פשוטות:
קומפוסט הוא תערובת של חומרים אורגניים, שעוברת תהליך פירוק והופכת לדשן טבעי הזמין לצמחים.
איך קורה תהליך הפירוק הזה? במילה אחת (או שתיים): מיקרואורגניזמים (ומאקרו).
מאז המאה ה-19 גילו בני האדם שיש סביבם יצורים מיקרוסקופיים שאחראים על תהליכים ביולוגים שונים. חלקם טובים לנו, חלקם מזיקים לנו, חלקם יכולים גם להזיק וגם להועיל בהינתן תנאים שונים. אותם יצורים קטנטנים חיים סביבינו כל הזמן ונכנסים לפעולה כשהתנאים נוחים להם.
למשל, עובש שגדל על פירות שעבר זמנם. אותו עובש הוא פטריה הצומחת על חומר אורגני בשלב מסוים של חייו. נבגי הפטריה נמצאים באוויר אך אנחנו רואים אותם רק כשהם מתרבים וגדולים מספיק עבור העין האנושית.
חיידקים (בקטריה) הם סוג אחד של אותו מיקרואורגניזמים. יש חיידקים שאוהבים טמפרטורות נמוכות, כאלו שאוהבים את טמפרטורת החדר וקבוצה קטנה יותר שמשגשגת בטמפרטורות חמות, מעל 45° צלזיוס. האחרונה, אוהבת תנאים שאינם מאוד נפוצים בטבע. מדבריות בשעות הצהריים ומעיינות חמים- הם פחות או יותר הסביבות הטבעיות היחידות בהן ניתן למצוא חיידקים אלו כשהם פעילים.
אותה קבוצה אוהבת חום, נקראת חיידקים תרמופיליים (Thermophilic bacteria). כאשר אנחנו עורמים חומר אורגני זה על זה, אנחנו יוצרים תנאים בהם החום יכול לעלות, מה שמספק סביבה נוחה לאותם חיידקים תרמופיליים להתחיל לפעול.
לערימת קומפוסט אפוא, יש ארבעה שלבים:
1. השלב המזופילי (mesophilic) – חיידקים שעובדים בטמפרטורות רגילות מתחילים את עבודתם ומעלים את טמפרטורת הערימה.
2. השלב התרמופילי (thermophilic) – הערימה מתחממת ל-45° ועד 70° צלזיוס. בשלב זה רוב הפתוגנים מתים כי הם לא סובלים חום כה גבוה.
3. קירור – הטמפרטורה יורדת, מה שמאפשר למיקרו ומאקרואורגניזמים אחרים (כמו תולעים ואורי-כדורי) לחזור לערימה.
4. יישון – נותנים לערימה לנוח. כמה חודשים עד שנתיים.
אז עכשיו אולי אנחנו מבינים מה קורה בתהליך הקומפוסט באופן כללי. אבל איך זה קורה?
קודם כל, אענה על השאלה שאולי יש לחלקכם:
איך אנחנו מוודאים שכל החיידקים הנחוצים יהיו בערימת הקומפוסט שלנו?
תשובה: אנחנו צריכים לספק להם את התנאים הדרושים.
המיקרואורגניזמים הללו נמצאים סביבינו כל הזמן ורק צריכים סביבה מיטיבה כדי לפעול.
חשבו על לחם מחמצת. אנחנו מערבבים קמח מלא ומים ונותנים לתערובת לשבת לזמן מה. היא צריכה "לאכול" מדי פעם, מה שאנחנו מספקים על-ידי הוספה של עוד קמח ועוד מים. בשלב מסוים אפשר להשתמש בתערובת כדי להכין לחם, כי יש בה שמרים טבעיים. האם הזרקנו את השמרים לתערובת? לא. השמרים נמצאים סביבינו באוויר. פעולת הערבוב של הקמח והמים, בתוספת זמן וטמפרטורה, נתנה לשמרים את התנאים הדרושים בכדי להתפתח.
אז מה צריכים החיידקים שאנחנו רוצים בקומפוסט? חומרי הבסיס הם פחמן (carbon) וחנקן (nitrogen).
פחמן היא יחידת הבניין הבסיסית עבור המיקרואורגניזמים והם צריכים הרבה ממנו עבור כל יחידת חנקן שהם מעכלים.
כל חומר שאנחנו מוסיפים לערימה, הוא בעל יחס מסוים של פחמן/חנקן (C/N). כלומר, כמה חלקי פחמן יש בו לעומת כמה חלקי חנקן. חומרים יבשים וסיביים, באופן כללי, יהיו בעל יחס C/N גבוה יותר.
למשל- בקש (גבעולי דגנים) יש יחס של כ-80/1.
לצואה אנושית לעומת זאת, יש יחס C/N של 5-10. כלומר, כשאנחנו מוסיפים צואה ושתן לערימת הקומפוסט צריך לאזן אותם עם הוספה של הרבה חומר יבש.
אין צורך לשלוח למעבדה כל פיסת עגבניה, חסה או קליפות ביצים שאתם רוצים להוסיף לערימה. אפשר לדעת בצורה כללית אֵילו חומרים יותר גבוהים בפחמן או בחנקן, ואֵילו פחות או יותר מאוזנים, וכך לבנות את הערימה.
החיידקים אם כן צריכים פחמן וחנקן כדי לייצר אנרגיה. מה עוד הם צריכים?
הנה כמה עקרונות בסיסיים עבור ערימת קומפוסט מוצלחת:
1. חומר אורגני (כפי שסיכמנו למעלה).
2. לחות – ערימת קומפוסט טובה צריכה להיות לחה אך לא רטובה מדי.
בדיקה נפוצה היא חופן מהערימה ביד (לא מהליבה החמה, בבקשה) וסחיטתו באגרוף. שתיים-שלוש טיפות מים זה מצוין. פחות מזה, כדאי להשקות. יותר מזה, כדאי לכסות.
3. אוויר – חמצן הוא חיוני עבור התהליך. אלא אם אנחנו בכוונה רוצים תהליך אנאירובי*, אנחנו חייבים נוכחות של חמצן בערימה.
דרך אחת ופשוטה כדי להבטיח אוויר בערימה, היא להוסיף חומר יבש עם נפח בין החומרים ה"רטובים" או הטריים יותר. קש היא אפשרות אחת, עלים יבשים או גזם היא אפשרות שנייה.
4. זמן – השלב התרמופילי לוקח בין יממה לשבוע. לאחריו הקירור יכול לקחת כמה שבועות ועד כמה חודשים, ושלב היישון ייקח עוד כמה חודשים אם לא שנה נוספת.
*בתהליך אנאירובי מדובר על פירוק והשתנות של חומרים בסביבה ללא חמצן.
בערימת הקומפוסט אנחנו לרוב רוצים להימנע מתהליך אנאירובי מכמה סיבות:
היעדר חמצן ימנע מן הערימה להגיע לטמפרטורות גבוהות.
פירוק בסביבה אנאירובית יכול ליצור גזים כמו מתאן- זהו גז דליק ביותר.
בנוסף ערימה אנאירובית יוצרת ריחות חזקים ולרוב לא נעימים.
ישנם תהליכים אנאירוביים לייצור דשנים טבעיים למשל שיטת ה-Korean Natural Farming
אותה ניתן בין היתר לפזר בגינה ומעל הקומפוסט להעשרה ומניעת ריחות:
המידע שבו שיתפתי אתכם עד עכשיו נוגע לקומפוסט חם. משמע, קומפוסט שמגיע לטמפרטורות גבוהות (מעל 45°).
אפשר גם להכין קומפוסט שלא מתחמם. יש לא מעט שירותי קומפוסט שמבוססים על תהליך פירוק "קר" וארוך יותר. אין בהם שום בעיה.
אבל, אם אנחנו רוצים למחזר את הצואה שלנו בצורה בטוחה יותר עבור שימוש, כדאי למחזר אותה בערימה חמה.
למה?
בצואה אנושית יכולה להיות נוכחות של פתוגנים. כלומר, אורגניזמים הגורמים למחלות. אלו לא יכולים לשרוד בטמפרטורות גבוהות ולכן החום בערימה יכול לעזור להרוג אותם. אותם פתוגנים גם לא שורדים לאורך זמן מחוץ לסביבה המיטבית שלהם – הגוף האנושי – ולכן יישון הערימה הוא שלב חשוב לא פחות.
כמו כן, ערימה חמה תמנע ממזיקים אחרים להימשך אליה. עכברים, חולדות, חתולי רחוב או תנים ושועלים באזורים כפריים יותר ,הם לא ידחפו את אפם למקום חם כל כך. ובתום השלב התרמופילי של הערימה, רוב מה שיכול למשוך אותם כבר התפרק בצורה כזאת או אחרת.
מה אפשר לשים בערימה?
ראיתי לאורך השנים לא מעט שאלות לגבי מה מותר או אסור, כביכול, להוסיף לערימת הקומפוסט.
פירות הדר הם נושא נפוץ בשאלות הללו. אין בעיה להוסיף את כל שאריות המטבח שלנו לערימה, במידה ויש בה את התנאים הנחוצים כדי לפרק אותן.
רוב שאריות המטבח והחומר היבש שנוסיף להן, יהיו ביחס C/N גבוה או מאוזן. כלומר, יש צורך בחומר עשיר בחנקן כדי לאזן את המשוואה ולקבל ערימה חמה.
צואה היא חומר עשיר בחנקן. למה לא להשתמש בצואה אנושית?
כאשר מוסיפים חומר טרי, צואה אנושית או כל דבר שאולי מריח רע, צריך לכסות היטב. הכיסוי מוסיף פחמן, כולא כיסי אוויר (שבהם חמצן עבור המיקרואורגניזמים), ומנטרל את הריחות הלא נעימים. בשירותים היבשים נשתמש בכיסוי גם אחרי כל שימוש כדי לוודא שאין ריח רע וכדי למנוע הצטברות של נוזלים.
אסגור את הכתבה הנוכחית עם ניפוץ של מיתוס. (שומו שמיים!)
להפוך או לא להפוך את הערימה, זאת השאלה.
יש שיגידו שחייבים להפוך את הערימה. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא אוורור. יש חשש כי בערימה אין מספיק חמצן וכי התהליך יהפוך אנאירובי, ולכן אומרים כי יש להפוך אותה, פעולה ש"תאוורר" את חלקיו השונים של הקומפוסט. סיבה אחרת היא כדי לוודא שהטמפרטורה החמה תגיע לכל חלקי הערימה.
אני אטען נגד הרעיון הזה. כפי שצוין למעלה, הוספה של חומר יבש עם נפח פותרת את בעיית החמצן. לגבי הטמפרטורה קשה לוודא שכל חלקי הערימה נחשפים למעלות גבוהות באופן שווה. כדי להיות בטוחים תצטרכו למדוד את הטמפרטורה של כל סנטימטר מעוקב, מה שיבזבז זמן ויהיה ומתיש.
ערימות קומפוסט ביתיות יכולות להיבנות לאט-לאט, עם הוספה של חומר בכמויות יחסית קטנות כל פעם (ערימה מתמשכת). לעיתים, יש לנו מספיק חומר כדי לבנות אותה בבת אחת, אך זה פחות נפוץ עבור קומפוסט ביתי. מסיבה זאת, ההוספה המתמשכת בעצם יוצרת ערימה ובה שלבי הקומפוסט מתקיימים אחד אחרי השני ובו זמנית.
כלומר, כאשר אנחנו מוסיפים חומר אורגני בראש הערימה, אנחנו יוצרים תנאים להתחממות. בסוף השלב התרמופילי, אותו חומר מתחיל להתקרר. כשנוסיף חומר חדש, הקודם נמצא יותר למטה ועובר את שלב הקירור. אם נהפוך את הערימה הזאת, אנחנו מערבבים חומר חדש שעדיין לא עבר את השלב התרמופילי, עם חומר ישן יותר שכבר סיים את אותו השלב. אחת התוצאות היא שהאורגניזמים שהתחילו לפרק את החומר הישן, לא ישרדו בסביבה החמה עם החומר החדש.
ערימה שנבנית בבת אחת עם כל החומר הדרוש, יכולה להיהפך. שיטה זאת קיימת אך נפוצה יותר בקנה מידה תעשייתי, או בחוות קטנות שיכולות להשיג מספיק חומר התחלתי. כמו גם במתכונים שונים של שיטות שונות, כמו בוקאשי.
בעמותת ונטעת אנו שמים דגש על תכנים מעוררי השראה – כמרכז ידע, החושף עולם של פתרונות ירוקים וחדשניים לחיים עירוניים בני-קיימא! צפו בהרצאות מרתקות, שמעו ממומחים מובילים על מחקרים פורצי דרך ומודלים חדשים לשילוב הטבע בעיר. הצטרפו לקהילה תומכת, למדו טיפים מעשיים לאורח חיים אקולוגי, וגלו כיצד כל אחד יכול להשפיע על עיצוב העתיד הירוק של הערים שלנו. בקישור זה.
