אני חושב שמה שאנחנו עושים בעמותה- משקמים אדמה בכל מיני צורות וגוונים ובונים קהילות שמטפחות אדמה ואכפתיות לסביבה.
מזה בעצם להיות אזרח?

הבוקר למשל בעודי מטייל בשכונה בה אני גר בה בגבעתיים, בואדי, בבוסתן, בגינה הקהילתית ובסוף ברחוב שבו אני גר, הבחנתי בעץ הדר שנטעה העיריה מול בית ספר שמעוני.

העץ נפגע בגלל חוסר הבנה של פועלים שבנו ממד בגן הילדים הסמוך לביתי.

הם שפכו פסולת בטון על הגומה וזו התקשתה.. כמובן שמים לא יכלו לחלחל והעץ התחיל לקבל הרבה אורחים לא קרואים כמו כנימות ונמלים שהתחילו לעכל את העץ.

מה עשיתי?

הבאתי טוריה, עדרתי קצת מסביב לעץ, הוצאתי את מירב הבטון לכלי, הוספתי אדמה וקומפוסט ושפכתי 2 דליי מים.

זוהי פעולת שימור חשובה שאפשר לעשות בכוח הקהילה ללא מעורבות העיריה כלל.

למעשה יש בגבעתיים בהערכה גסה 50 פועלי גינון על כ 3,000 דונם.. זה בממוצע 60 דונם לפועל גינון.

אין שום סיכוי שבעולם שללא אכפתיות של אזרחים, העץ הזה היה ניצל..

ככל שנגדיל את כמות האזרחים, שהרעיון עיר יער זורם בעורקים שלהם, כך יהיה יותר שימור עצים וגם יותר נטיעות..

אני לא מסכים שיש מספיק נטיעות בארץ.

אני חושב שיש עוד מלא עצים שאפשר לטעת וזה יפיח אנרגיות חדשות בחברה הישראלית המוכה.

מוכה ממלחמה, מפוליטיקה, משסע פנימי, מקורונה ומיוקר מחיה ועוד שלל מכות שנפלו עלינו בזו אחר זו.

כל אלו יכולים להשתפר משמעותית רק מנגיעה מרפאת באדמה.

כל מגע עם אדמה וטבע יש להם אפקט טיפולי על הגנן.

תפקידנו לגנן ולהוסיף ירוק לבטון מסביבנו בכל דרך אפשרית ותוך כדי לנשום ולגעת באדמה בכל דרך אפשרית. כך נטפל בעצמנו ובקהילה שמסביב לנו

יום טוב וירוק
מצרף כמה תמונות שתיעדתי את המעשה של הבוקר שמילא אותי בציוץ ציפורים פנימי.