לכל מי שחי ומכיר את ישראל של ימינו קשה לדמיין את ארץ ישראל כמרחב מיוער, ואף ככזה שהיה רציף וצפוף לאורך מרבית שטחה — מן הלבנון והגולן בדרום ועד לקו באר שבע–ערד, ואף באזורי הר הנגב והערבה.
אולם אזכורים מקראיים, כתבים מן העת העתיקה ובעיקר סיפורי עולי רגל, לצד עדויות של חוקרים והרפתקנים, ובשילוב ממצאים ארכאולוגיים ובוטניים, מציירים תמונה שונה בתכלית מזו המוכרת לנו כיום. תמונה זו דורשת מאמץ של דמיון: נוף שכוסה ברובו ביערות ובחורש טבעי, נרחבים וצפופים בהרבה מאלה שנותרו בארץ בימינו.
רצועות היער השתרעו מהלבנון והגולן דרך הגליל העליון והתחתון, העמקים והכרמל, המשיכו בשומרון ולאורך בקעת הירדן, וכללו גם את רצועת החוף — מאזור חיפה ועד אל־עריש ועזה, ובייחוד את אזור השרון.
עדויותיהם של עולי הרגל מתארות מסעות רגליים בני קילומטרים רבים בתוך סבך צפוף, עד כדי כך שרוכבים על סוסים או חמורים נשרטו בענפים, ולעיתים אף נפלו מבעלי־החיים בשל הצמחייה העבותה. תיאורים אלה חוזרים ונשנים בעיקר באזורי העמקים הצפוניים, הכרמל והשרון, וממחישים עד כמה היה נוף הארץ שונה, פראי וסבוך מזה שאנו מכירים כיום.
משה, בעלותו אל הר נבו לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר, משקיף על הארץ המובטחת ומבטיח לעמו ארץ מבורכת, צומחת ושופעת. עם כניסת בני ישראל לארץ, ניצב יורשו יהושע בן נון בפני אתגר מעשי ראשון של המתיישבים החדשים: “אין לנו מקום לרעות את הצאן”. בתגובה הוא מורה להם לברא ולכרות את אזורי ההר המכוסים עצים, כדי לפנות שטחים למרעה וליישוב.
ואף על פי כן, כבר במקרא עצמו מופיע ציווי מוסרי חד וברור המזהיר מפני פגיעה בצומח בעת מלחמה — עדות לא רק לערך ההומני של שמירת הטבע, אלא גם לשפע הצמחייה שהיה קיים אז בארץ:
“כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׁהּ, לֹא תַשְׂחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן…”
(דברים כ', י״ט)
גם מקורות חוץ־מקראיים מחזקים תמונה זו. לפני כ־3,400 שנה מזכירים שני כתבים מצריים את מסע המלחמה לכנען של פרעה אמנחתפ השני, ובהם מתואר אזור השרון כחבל ארץ מיוער בצפיפות. כאלף שנה מאוחר יותר, לפני כ־2,500 שנה, מתאר מלך צידון אשצמעזר את השרון כאזור מיוער ופורה במיוחד, עד כדי כך שהיה לאסם התבואה של ממלכתו.
מקורות אלה, מן המקרא ומחוצה לו, מציירים יחד תמונה ברורה: ארץ ישראל הקדומה הייתה ארץ שופעת יערות וחורש, עשירה בצמחייה ובמשאבי טבע — שונה בתכלית מן הנוף הדליל שאנו רגילים לראות כיום.
השרון הוא אחד מחבלי הארץ הקדומים המוזכרים במקורות ההיסטוריים, ושמו ניתן לו כבר בתקופה הפרסית. מקור השם במילה הפרסית “שרנה”, שפירושה יער — עדות לאופיו הקדום של האזור כחבל ארץ מיוער בצפיפות.
כדי לדמיין את השרון כפי שהיה אז — יער עבות של אלונים ואלות — ניתן לשרטט את גבולותיו כך:
בצפון, קו קיסריה–נחל תנינים–גבעת עדה–אלוני יצחק–אום אל־פחם;
בדרום, קו נחל הירקון–פתח תקווה–ראש העין–מורדות השומרון;
במערב, לאורך מישור החוף, לעיתים ממש עד קו הדיונות הסמוכות לים;
ובמזרח, בקירוב לאורך התוואי המוכר כיום כקו הירוק.
גם אזור השפלה נזכר במקורות הקדומים. בספר מלכים א’ הוא מתואר כחבל ארץ שבו גדלים שקמים לרוב. השפלה משתרעת בין קו שוהם ומודיעין בצפון ועד לאזור להבים בצפון הנגב, בשוליהם המערביים של הרי יהודה.
אזורים מיוערים נוספים מתועדים בכתבי עולי רגל נוצרים החל מן התקופה הביזנטית ולאורך התקופה הצלבנית. במיוחד מוזכרים יערות הכרמל, העמקים והגליל, וכן אזורי החורש שלאורך בקעת הירדן — מן הכנרת ועד ים המלח.
מקורות אלה מציירים תמונה של ארץ עשירה ביערות ובחורש טבעי, המשתרעת על פני חבלי ארץ רחבים הרבה יותר מכפי שאנו רגילים לראות כיום.
מפת אזור היערות של ישראל
להלן סקירה של אזורי היערות ההיסטוריים העיקריים בארץ ישראל ושל מיני העצים שאפיינו אותם. היער הקדום של הארץ היה מורכב ממגוון רחב של מינים טבעיים, אשר השתנו מחבל ארץ אחד למשנהו בהתאם לאקלים ולתנאי הקרקע.
הגליל והכרמל שמרו יותר מכל אזור אחר על אופיים המיוער לאורך ההיסטוריה. באזור זה שלטו יערות של אלון התבור, אלון מצוי ואלון השעם, לצד חרוב, קטלב, תאנה, אלה ארץ־ישראלית, אלת המסטיק ואלה אטלנטית.
רמות מנשה, המשתרעות בין הכרמל לעמק יזרעאל, היו בעבר אזור מיוער בצפיפות רבה. היער השתרע מאזור כפר קניר של ימינו ועד למורדות הכרמל, והגיע למרחק של כ־7 קילומטרים מזרחה.
השרון היה מן היערות הגדולים והמפורסמים בארץ ישראל. הוא כיסה את מישור החוף מנחל הירקון בדרום ועד למרגלות הכרמל בצפון. יער זה הורכב בעיקר מאלון התבור, אלות אטלנטיות ואלות ארץ־ישראליות, וכן משקמים, פיקוסים, תאנים וחרובים. שרידים בודדים ממנו ניתן לראות כיום בשמורת אלוני יצחק ובפארק השרון.
אזור השפלה היה בעת העתיקה מכוסה חורש ים־תיכוני עבות, שכלל בעיקר אלונים ואלות מסטיק, לצד שקמים, חרובים, תאנים, מיש דרומי ואשלים. התנ״ך אף מציין כי באזורים אלו היו עצים “לרוב”.
השומרון והרי יהודה התאפיינו ביערות של אלון מצוי, מיש דרומי, שיזף, חרוב ותאנה.
אזור החרמון והגולן כוסה במיני ערער, אלונים, אלון שסוע ואף ארזים, ויצר נוף הררי מיוער וצפוף במיוחד.
לצד מיני הבר הטבעיים, הובאו לארץ במהלך אלפי השנים גם מינים תרבותיים חשובים, ובהם הזית, השקד, התות, הגפן והתמר. בנוסף, בשטחים הפתוחים התקיים מגוון עשיר של צמחיית בתה – עשבים, שיחים וגאופיטים – וכן גריגה מגוונת של שיחים ובני־שיח, אשר יחד יצרו חורש צפוף ומורכב בנופו.
אל נא תעקור נטוע
מיקומה הגיאוגרפי של ארץ ישראל, בין הים התיכון לנהר הירדן ומעברו המזרחי, הפך אותה לרצועת מעבר צרה שאליה התנקזו שתי הדרכים החשובות של העולם העתיק: דרך הים ודרך המלך. לאורך נתיבים אלה זרמה תנועה בלתי פוסקת מצפון לדרום ומאפריקה לאסיה ולאירופה ובחזרה. כך הפך תא השטח המצומצם הזה למוקד גיאופוליטי ראשון במעלה, שהביא עמו שגשוג כלכלי — אך גם שורת מלחמות וכיבושים.
בעת העתיקה היה העץ אחד המשאבים המרכזיים שעמדו לרשות האדם. הוא שימש לבניית יישובים וערים, גשרים ובתים, כחומר בעירה, ובעיקר עבור תושבי אזורי ההר של החרמון והגולן, וכן לייצור כלי עבודה, כלי מלחמה, מרכבות, מחסנים ואוניות. לשם כך בירא האדם, כרת ושרף שטחים נרחבים של יערות כדי להכשיר אזורי מרעה ושטחים חקלאיים, בעיקר בעמקים, בשפלה ובשולי רכס ההר המרכזי.
במהלך התקופה הרומית ולאורך התקופה הביזנטית חלה בארץ ישראל עלייה ניכרת במספר התושבים. גידול זה לא נבע מריבוי טבעי בלבד, אלא משילוב של גורמים כלכליים, מדיניים ותחבורתיים, אשר יצר מציאות דמוגרפית ייחודית ביחס לאזורי העולם שסבבו אותה.
הארץ הצרה הפכה בתקופה הביזנטית למוקד מרכזי של עלייה לרגל. דרך נמלי מישור החוף זרמו אליה המונים, ואוכלוסייתה הלכה וגדלה. במקביל נבנו בקצב מואץ אתרי עלייה לרגל, מנזרים, כנסיות, מבצרים, נמלים ויישובים חדשים. תנופת בנייה זו גרמה לכריתה נרחבת של עצים ברחבי הארץ.
העצים הראשונים שנכרתו היו הגדולים והחזקים ביותר – הארזים, הערערים, האלונים והאלות. יערות וחורשות שימרו בזכות צפיפותם את אדמת ההר ומנעו את סחיפתה, אולם ההתיישבות המואצת באזור ההר ובשוליו, יחד עם בירוא העצים והגריגה (שיחים ובני־שיח), הפכו שטחים נרחבים לאזורים טרשיים. כתוצאה מכך נשטפה האדמה הפורייה של ההר בגשמי החורף אל העמקים ואל השפלה.
כדי להמשיך ולקיים חקלאות בתנאים אלה פיתח האדם את שיטת הטרסות – מדרגות אבן מלאכותיות שנועדו לנצל את המדרונות ולשמר את הקרקע הפורייה בתחומן. בנוסף, נותבו מעיינות ונביעות ההר לשימוש יישובי האדם, במקום לזרום אל הנחלים כפי שעשו בעבר.
עם השנים הלכה הארץ והתרוקנה מעציה והפכה לטרשית יותר ויותר. בעמקים מסוימים נוצרו ביצות, שכן הנחלים שנועדו לנקז את המים לים נסתמו בשל סחף מוגבר של אדמה, אבנים וסלעים קטנים.
שכונת בורוכוב (1922)
מחקרים בני־זמננו מראים כי הפגיעה במגוון הביולוגי של הצומח בארץ ישראל קשורה גם לשינויים אקלימיים ולירידה בכמות המשקעים. תהליכים אלה גרמו לפגיעה חמורה במיוחד בצמחיית המדבר ובשוליה, אשר לא התאוששה עד ימינו. עדות לכך ניתן לראות בשרידי האלות האטלנטיות המרשימות בהר הנגב.
כבר בראשית המאה ה־19 תיעדו קציניו של נפוליאון, ובהם הקרטוגרף הראשי פייר ז’אקוטן, שטחים מיוערים נרחבים, בעיקר באזור הגליל התחתון והשפלה, כפי שעולה מן המפות שהכינו.
ואולם, דווקא בשעה שנדמה היה כי הארץ מנסה להשתקם מתהליך ממושך של בירוא ודחיקת היער והחורש, פרצה מלחמת העולם הראשונה. השלטון העות’מאני, שראה בארץ ישראל אזור שולי בתחומו, נקלע למחסור חמור בדלק (פחם) עקב המצור הימי על נמלי הארץ, ונאלץ למצוא פתרון זול וזמין להנעת רכבות המלחמה.
לשם כך נסללו שתי מסילות רכבת קצרות: האחת בין טול־כרם לחדרה, והשנייה אל לב רמות מנשה. בקרונות פתוחים הובלו יומם ולילה עצים כרותים מרחבי השרון, הגליל, העמקים והכרמל. כך בא הקץ על רוב העצים הגדולים והמרשימים שנותרו בארץ. מעטים בלבד ניצלו – בעיקר עצים ששימשו לסימון צירי תנועה, צמתים או מקומות קדושים.
אנקדוטה מעניינת מתקופת מלחמת העולם הראשונה מספרת על אברהם קרניצי, מי שלימים היה ראש המועצה הראשון של המושבה רמת גן. קרניצי, שהיה נתין עות’מאני ונחשב בעיני השלטון למעין מנהיג מקומי של היהודים בארץ ישראל, נדרש על־ידי השלטונות לארגן פועלים למבצע כריתת עצים נרחב באזורי השומרון והשרון. הוא נענה לדרישה, אך גייס בעיקר יהודים, ובכך הצליח להציל רבים מהם משליחה לחזית הלחימה.
לאחר המלחמה עבר קרניצי טלטלות אישיות, ובשנת 1922 רכש חלקת אדמה באזור “עיר גנים” שממזרח לתל אביב – לימים רמת גן. שם הפך לדמות המרכזית ביישוב, ובהמשך לראש העיר הראשון שלו.
תרומתו של קרניצי הייתה מכרעת: הוא הוביל את רמת גן ממושבהקטנה לעיר בת כ־150 אלף תושבים.
כדברי אלתרמן: “נלבישך שלמת בטון ומלט – ונפרוש לך מרבדי גנים.”
קרניצי נטע עשרות גנים ושטחים ירוקים והפך את רמת גן לימים לאחד היישובים הירוקים בישראל. שיא חזונו בא לידי ביטוי בפרויקט חסר תקדים באותם ימים – הקמת הפארק הלאומי, שבמרכזו אגם מלאכותי.
ניתן לראות בכך מעין תיקון היסטורי: האיש שנאלץ בתקופה העות’מאנית לעמוד בראש מבצעי כריתת עצים, הקדיש את חייו המאוחרים לנטיעה, לפיתוח נופי וליצירת מרחב ירוק יש מאין. כך הפכה רמת גן למעין אתר עלייה לרגל המדגים כיצד ניתן לשקם ולברוא טבע עירוני בפרק זמן קצר
ואז האדם חזר הביתה
הטקס של נטיעת עצים בט״ו בשבט בארץ ישראל לא החל כתופעה הלכתית, אלא קיבל תוכן חדש ומודרני עם תחיית ההתיישבות הציונית בארץ. מאז שנות ה־80 של המאה ה־19 ראו החלוצים בט״ו בשבט יום של חידוש האדמה ותחיית היישוב, וכך החלה המסורת של נטיעות ערכיות וחברתיות.
עם זאת, עוד לפני התגבשות המסורת הציונית של נטיעות בט״ו בשבט, התקיימו בארץ נטיעות חקלאיות של עצי פרי בידי קהילות יהודיות מקומיות. כבר בשנות ה־40 וה־50 של המאה ה־19 ניטע ביפו הפרדס היהודי הראשון המתועד, בידי אהרון שלוש, בן למשפחה יהודית מצפון אפריקה. פרדס זה סימן את ראשית חידוש ענף ההדרים היהודי בארץ והניח תשתית להתפתחות “פרדסי יפו” המפורסמים.
ט״ו בשבט בתל אביב. ילדים נוטעים לאורך שדרות קק״ל – אוסף התצלומים הלאומי
ציוני דרך בהתפתחות מסורת הנטיעות:
1884 (תרמ״ד): חלוצי מושבת יסוד המעלה נטעו כ־1,500 עצי פרי בט״ו בשבט, ונחשבים לראשוני הנטיעות בארץ בהקשר ציוני־מעשי.
1890 (תר״ן): זאב יעבץ, מחנך והיסטוריון, לקח את תלמידיו בזיכרון יעקב לנטיעה חגיגית של שתילים בחוצות המושבה — אירוע שמקובל לראותו כסימן להתגבשותו של חג הנטיעות המודרני.
1906–1908: המחנך חיים אריה לייב זוטא פעל לאימוץ רשמי של ט״ו בשבט כיום נטיעות במערכת החינוך, וב־1908 הכריזה הסתדרות המורים והגננות על יום זה כ"חג הנטיעות" הרשמי.
עם הקמת הקרן הקיימת לישראל (קק״ל) בשנת 1901 הפך ט״ו בשבט ליום של נטיעות המוניות, אשר הוליד את המסורת של ייעור הארץ בקנה מידה לאומי.
1949 (ט״ו בשבט תש״ט): חברי הכנסת הראשונה נטעו עצי “עצמאות ישראל” בשער הגיא, אירוע שהדגיש את הקשר בין הנטיעות למוסדות המדינה והפך את ט״ו בשבט ליום ממלכתי חשוב.
הנטיעות הפכו לא רק לטקס חינוכי, אלא לחלק בלתי נפרד מתרבות היישוב ומהתגבשות הזהות הלאומית: משפחות, בתי ספר וקהילות נטעו עצים כחלק מחיזוק הקשר לאדמה, חינוך לערכי ציונות, שימור הטבע ושיקום הנוף.
אף על פי שהנטיעות כיום מזוהות בעיקר עם פעילות של קק״ל ומערכת החינוך, חשוב לזכור כי מושג הנטיעות כפעילות ציבורית קיבל צורה ממוסדת רק במחצית הראשונה של המאה ה־20, לאחר שהחל כניסיונות חלוציים בעשורים האחרונים של המאה ה־19 — ובהמשך למסורת מוקדמת יותר של נטיעות חקלאיות יהודיות, ובראשן הפרדס היהודי הראשון ביפו.
הנה קישור בו ניתן לצפות במפה ההיסטורית PEF (סקר ארץ ישראל המערבית) בה סימונים גרפיים שהם עדות גרפית מרתקת לנוף שהיה כאן לפני כ-150 שנה.
הסוקרים הבריטים השתמשו במערכת סימונים קפדנית כדי להבחין בין סוגי כיסוי צמחייה שונים:
לחצו כאן לצפייה במפת PEF (1880): https://www.arcgis.com/apps/mapviewer/index.html?webmap=12ba240bb1d64e6287b09dd235e2cecd
(תוכלו לעשות "זום" לאזורים כמו השרון או הגליל ולראות את סימוני הצמחייה והחורש המדויקים).
