אחד הפרויקטים המקסימים ביותר בונטעת הוא הקמת תינוקיית עצים. קשה לתאר במילים את האנרגיה שנוצרת ביום ההקמה כשקבוצת מתנדבים מגיעה לשטח צחיח ורק אחרי כמה שעות משאירה אחריה אלף תקוות והתחלות חדשות. אם אתם סנטימנטליים כמוני די בתיאור הזה לגרום לעורכם לסמור מהתרגשות, ואם רק גבה הורמה מנימוס קל אז הידיעה הבאה בוודאות תחמם את ליבכם. מרבית השתילים הקטנים בתינוקייה שישתלו בשנתיים הקרובות בישובים שנשרפו או נפגעו במהלך המלחמה הינם שתילים של זני מורשת מקומיים: תאנה, זית, גפן, רימון, שקד, תות ועוד.
למה זה מרגש כל כך?
זנים אלו שהתפתחו באופן טבעי או תורבתו ידנית לאורך דורות באזור גאוגרפי מסוים, נשמרו על ידי חקלאים ובעלי מלאכה, ומציעים תכונות גנטיות ייחודיות, טעמים מורכבים והתאמה מקומית, בניגוד לזנים מסחריים מודרניים, והם מרכיב חשוב בשימור המגוון הביולוגי והטעמים ההיסטוריים. מעבר לחשיבות הסביבתית בשמירה על המגוון הביולוגי ועל הזנים האנדמיים, ישנה חשיבות חברתית – אנושית, נוצר גשר בין העבר להווה. בין פעולות, החלטות ואירועים שקרו פעם לבין היכולת לבנות, לתקן ולשקם כיום.
הפעם אסקור שני זנים נהדרים שמוסיפים כל כך הרבה צבע, שפע ונחת לחיי השגרה. התאנה והגפן הן מן הצמחים המתורבתים הקדומים ביותר באזור הלבנט והים התיכון. שתיהן מלוות את התרבות האנושית זה אלפי שנים, ומשקפות שילוב ייחודי בין חקלאות מקומית וסמליות חברתית־דתית. חשיבותן אינה נובעת רק מערכן התזונתי, אלא גם מהיותן חלק ממערכת תרבותית רחבה, כפי שהיא משתקפת במקורות עתיקים, באומנות ובתרבויות שונות.
התאנה (Ficus carica)
סיווג ומאפיינים בוטניים
התאנה היא שיח מעוצה רב־שנתי או עץ נמוך, ממשפחת התותיים (Moraceae). היא בעלת מספר גזעים, עלים גדולים ומפורצים, ומערכת שורשים רחבה ועמוקה. פרי התאנה הוא למעשה תפרחת סגורה (סיקוניום), שבתוכה מתרחשת הפריחה וההפריה. התאנה מותאמת היטב לאקלים ים־תיכוני: חורפים מתונים וקיץ חם ויבש.
מאפיינים חקלאיים
התאנה נחשבת לגידול עמיד יחסית, בעל דרישות השקיה נמוכות, המסוגל לגדול גם בקרקעות דלות ואף באזורים סלעיים. היא מניבה יבול תוך זמן קצר יחסית מרגע הנטיעה, וניתן לגדלה ללא צורך בטיפול חקלאי אינטנסיבי. פירותיה נאכלים טריים או מיובשים, והיוו בעבר מקור אנרגיה חשוב. בישראל, מרבית התאנים הן פרתנוקרפיות (אינן זקוקות להפריית צרעה) והפרי הבשל עסיסי גם ללא האבקה וללא זרעים חיים.
מופע ראשון במקרא
האזכור הראשון של התאנה מופיע בספר בראשית:
“וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת” (בראשית ג’, ז’)
בהמשך היא מופיעה כסמן של ביטחון ורווחה, בין היתר בנבואות שלום.
משמעות סמלית ותרבותית
בתרבות המקראית והים־תיכונית התאנה מזוהה עם יציבות, קיום עצמאי ושגרה חקלאית מבוססת. בניגוד לגידולים מסחריים יותר, התאנה מזוהה עם חקלאות ביתית וכפרית. בתרבויות עתיקות נוספות, כגון יוון ורומא, נחשבה התאנה לפרי בריא ובעל סגולות רפואיות. גם כיום בנסיעה באזורי הכפר ביוון, ובפורטוגל רואים עצי תאנה בגינות רבות
חמש עובדות על התאנה
- התאנה היא אחד מצמחי התרבות הקדומים בעולם, עם עדויות ביות מלפני כ־11,000 שנה.
- הפרי אינו פרי אמיתי אלא תפרחת סגורה.
- נטיעת תאנים בכרמי זיתים תורמת בהגנה על הזית מפני פשפשים טפיליים.
- התאנה יכולה לגדול גם ללא האבקה בזנים מסוימים.
- העלים והפרי שימשו ברפואה עממית לטיפול במחלות עור ובבעיות עיכול.
הגפן (Vitis vinifera)
סיווג ומאפיינים בוטניים
הגפן היא שיח מטפס רב־שנתי, ממשפחת הגפניים (Vitaceae). היא בעלת גבעולים מעוצים וגידים מטפסים, הזקוקים להדליה (תמיכה). העלים רחבים ומשוננים, והפרי מופיע באשכולות. הגפן רגישה לתנאי אקלים, קרקע וטיפול חקלאי.
מאפיינים חקלאיים
הגפן דורשת טיפול מתמשך: גיזום, הדליה, והשקיה מבוקרת. איכות הפרי מושפעת מאוד מתנאי הקרקע והאקלים (“טרואר”). הענבים משמשים לאכילה טרייה, לייבוש (צימוקים) ובעיקר לייצור יין — מוצר בעל חשיבות כלכלית ותרבותית גבוהה.
מופע ראשון במקרא
האזכור הראשון של הגפן מופיע לאחר המבול:
“וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם” (בראשית ט’, כ’)
הגפן מופיעה בהמשך כסמל לשפע, לברכה ולשמחה, אך גם כאזהרה מפני הפרזה.
משמעות סמלית ותרבותית
הגפן והיין תופסים מקום מרכזי בתרבויות רבות: במקרא, ביוון וברומא העתיקות, וכן במסורות נוצריות וים־תיכוניות. הגפן מסמלת פוריות, שמחה וקהילתיות, והיין — מעבר בין חומר לרוח. בניגוד לתאנה, הגפן מזוהה עם עיבוד אנושי אינטנסיבי ועם תהליך תרבותי מובהק.
חמש עובדות על הגפן
- גפנים יכולות להניב פרי במשך עשרות ואף מאות שנים.
- ייצור יין מחייב תהליך תסיסה מבוקר, אחד התהליכים הביוטכנולוגיים הקדומים בעולם.
- איכות היין מושפעת באופן משמעותי מסוג הקרקע והאקלים.
- בעת העתיקה שימש היין גם כחומר חיטוי וכמשקה בטוח יותר ממים.
- יש הטוענים שהצלבנים, שחזרו ממסעותיהם בארץ ישראל במאה העשירית, הביאו עמם גפנים וקראו לאחד הזנים "שער אדוני" (שער אדוני) על שם שערי ירושלים, והשם השתבש לשרדונה בצרפתית.
