דווקא באחת השנים הקשות ביותר שידעה מדינת ישראל, הייתה זו השנה המשמעותית ביותר של ונטעת. שנה שבה גם אנחנו חווינו שבר גדול. ובכל זאת – ואולי דווקא בגלל זה – זו הייתה שנה של צמיחה עמוקה, רחבה, נחושה.
המשכנו והעמקנו את פרויקט הדגל “אדמות ברכה”, אליו יצאנו מייד בימים הראשונים שלאחר השבעה באוקטובר. פרויקט לאומי–סביבתי–חברתי של עמותת ונטעת, שמטרתו להביא ריפוי דרך הטבע אל לב הקהילות שבהן האדמה רעדה והחיים התפרקו. לשם חזרנו – להבריא את האדמה, לנטוע, לשתול, להיות.
יחד עם אלפי מתנדבים – צעירי תגלית, עובדי חברות וארגונים, קהילות שלמות שבחרו להגיע ולעבוד בידיים – הקמנו כ־300 גינות פרטיות עבור תושבי בארי המפונים בחצרים. הקמנו עשרות מרחבי ריפוי קהילתיים בטבע עבור קהילות כפר עזה ברוחמה, נחל עוז בכרמים, כיסופים בעומר, ניר עוז בכרמי גת. הקמנו את מרכז “עטופות” בקיבוץ ארז, את מרחב “אדמה טובה” לנפגעי הנובה, נטענו יער הנצחה ומרפא בשובה, שיקמנו ונטענו בקיבוץ סופה, הקמנו גינה קהילתית במבקיעים, גינה טיפולית בצוחר למען הלומי קרב, וגינה לימודית–טיפולית בלב קריית החינוך באשכול. הקמנו גינות טיפוליות במוסדות שיקום ובתי ספר בשדרות, אופקים וביישובים נוספים בנגב המערבי תוך הטמעת תוכוניות גינון טיפולי ואקו תרפיה בבתי הספר.
לפני-ואחרי, בית של משפחה מבארי – בחצרים. העמותה הקימה כ-300 גינות.
במקביל המשכנו ופעלנו במסגרת פרויקט המאה של העמותה והקמנו עשרות גינות טיפוליות במוסדות שיקום, חינוך ורווחה בכל רחבי הארץ. נטענו אלפי עצים, במסגרת פרויקט ״עצים מחפשים אדמה״ חילקנו מאות עצים ליזמים וקהילות המבקשים להנציח ולנטוע תקווה, והקמנו תינוקיות של אלפי עצים צעירים, זני מורשת ארץ ישראליים – שיועברו לנטיעות לשיקום העוטף והצפון, להביא ריפוי ותקווה לעוד עשרות קהילות ברחבי הארץ.
ובשבועות האחרונים עלינו גם צפונה: יצאנו לדרך בפרויקט עיר–יער קריית שמונה, והתחלנו בהקמת מרחבי ריפוי ירוקים בטבע בלב יישובי הגליל העליון – מנרה, יראון, משגב ואחרים ועוד פרויקט לב אחד יחיד ומיוחד במינו שיוצא לאור ממש עם נר שמיני של חנוכה – ״הגן הכתום״ במגדל העמק, לזכר משפחת ביבס.
ובתוך כל העשייה הזו – חווינו גם אנחנו משבר. בעקבות המלחמה עם איראן בוטלו פרויקטים ותקציבי תמיכה בהיקף של כמיליון שקלים. עבור עמותה – זהו שבר ממשי. שבר שמכריח לעצור, לנשום, ולהחליט מחדש מי אנחנו.
ובדיוק שם חזרנו אל הליבה.
כי זה מה שאנחנו עושים: חולמים, מלחימים, מחלימים.
כשניגשתי לכתוב את הטקסט הזה, נתקלתי כמעט במקרה בפרשת השבוע מקץ. בסיפור על שבע השנים הטובות ושבע שנות הרעב. יש משהו שפגש אותי כסיפור אנושי מאוד. חלום פרעה, כך הרגיש לי, הוא לא ניסיון לחזות את העתיד אלא תזכורת עמוקה לאופן שבו החיים עובדים: השנים הטובות והשנים הקשות אינן עולמות נפרדים. הן קשורות זו בזו והאחת נועדה להכין אל השנייה. בשנים של שפע אנחנו בונים כוח פנימי, חוסן וחוכמה כדי שבשנים של קושי נוכל לעמוד ולא ליפול.
השפע איננו נקודת סיום, אלא נקודת התחלה: הזדמנות לאגור כוחות, לבנות נפש רחבה ולחזק את מה שחשוב באמת. ומנגד, גם בשנות הרעב יש משמעות – הן מזכירות לנו שלא הכול מובן מאליו, ושכל טוב שקיבלנו בעבר ממשיך ללוות אותנו ולהחזיק אותנו גם כעת.
כך חווינו את השנה הזו בונטעת. כמעבר והעמקה –
הבנו שהשבר איננו סוף הדרך, אלא סדק שמאפשר לאור להיכנס.
ובא לי להגיד שהיה פה נס. אינסוף ניסים.
אבל אני גם יודעת כמה קשה עבדנו כדי שזה יקרה.
12 חודשים. מעל 10,000 מתנדבים. מאות ימי התנדבות.
עץ ועוד עץ.
יום ועוד יום.
ליקטנו אורות
לאלף שמשות זוהרות.
ורק מי שהיה מוכן להישאר קרוב –
אור ועוד אור,
לנטוע, להשקות,
להתאמן לפרוח,
להאמין באדמה גם כשהיא שותקת,
להיות בתנועה איטית של התקרבות,
של התמסרות,
של סבלנות –
זוכה להחלים בתוך חלום משותף.
אז באמת?
זה נס.
נס אמיתי.
ומי שיודע ניסים –
לעולם לא יפסיק להאמין.
