ארכאולוגיה של עצי פרי והבוסתן הארצישראלי
הביקור באתר ארכאולוגי, הוא חוויה הדומה למסע בזמן. בעזרת דמיון מודרך, הטיול בין הממצאים העתיקים מאפשר לנו לגעת בעבר, להכיר את חייהם של אנשים שחיו כאן לפנינו, ולנסות ולהבין את עולמם.
בדומה לביקור באתר ארכיאולוגי, חווית גילוי העבר דרך שיטוט בשרידים של אתרי חקלאות עתיקה, ממחישה את העקרונות הבסיסיים של בוסתנאות הבעל, שהיוותה חלק מרכזי בחקלאות המסורתית במשך דורות רבים ואשר שרידיה מהווים מרכיב מרכזי בנוף התרבות של הארץ. את האתר הארכאולוגי מחליף הבוסתן הקדום- עם עצי פרי (עצי מורשת) ומתקנים חקלאיים בקרבתם (מחסנים חקלאיים ו*שומרות, מערכות השקיה, שובכי יונים, *גתות ובתי בד). 
_{*שומרות- מבנים פשוטים ששומשו כנקודות תצפית ומחסה לשומרי השדות.
*גתות הן מתקנים עתיקים ששימשו לדריכת ענבים וייצור יין. הן היו חלק בלתי נפרד מתעשיית היין בעולם העתיק, במיוחד באזור הים התיכון.}

אבני היסוד של הבוסתן הארצישראלי, שהיוו אבן בנין מרכזית בביטחון התזונתי של תושבי הארץ, כוללים עשרות רבות של זני מורשת של עצי פרי עתיקים, צמחי תבלין וירקות שטופחו והותאמו להתאים לתנאי האקלים הייחודיים של הארץ. חווית גילוי הבוסתן יכולה להרגיש כמו מסע אחר, מסע בזמן המחבר בין הנוף הטבעי והאנושי ומציגה את ההווי החקלאי הקדום שנשמר לאורך הדורות. ישנם רגעים בהם חוכמת הבוסתן הופכת מוחשית, כמו למשל כשפוגשים עצי פרי עתיקים- חלקם בני מאות שנים. אנו נוגעים בהם או נחים תחתיהם ומתחברים אל העבר, העבר שנמצא גם מסביבנו. 

עצי הפרי בבוסתן הארצישראלי מהווים ממצא היסטורי-ארכאולוגי נדיר, "חי ונושם", ויש חשיבות מדעית רבה ללימוד המורשת התרבותית שלהם ולשמר את המגוון הביולוגי האצור בהם. בין זני המורשת של עצי הפרי של הארץ נמנים: גפן, זית, תאנה, תמר, שקד ורימון. הרכב חברת עצי הפרי, מרחק הנטיעות בין העצים והאדריכלות של חלקות הבוסתן העתיקות, מגוון הזנים שניטעו משתנה בין חבלי הארץ, לפי סוג החקלאות שאפשרו את קיומם. למשל, בגליל ובהרי ירושלים שכיחות העצים הנשירים גבוהה מאזור השפלה, בדרום מישור החוף ומערב הנגב שרדו זנים רבים של גפן, הזית הוא מין דגל במדרגות החקלאיות (טראסות) בנוף ההר. הרבה מבין עצי הפרי ההיסטוריים שרדו בחקלאות המסורתית במגוון מופעים צורות, צבעים וטעמים ומהווים חלק משמעותי מאוצרות הטבע והתרבות של ארץ ישראל.

עצי הפרי של הבוסתן הארצישראלי שטופחו לאורך דורות רבים נמצאים במוקד המחקר של פרויקט הבוסתנים המתקיים בימים אלו בבית הספר לארכאולוגיה ותרבויות ימיות באוניברסיטת חיפה. במסגרת הפרויקט, המתבצע במימון של הקרן האירופית למחקר והאיחוד האירופי, מבקשים החוקרים לשחזר את השורשים ההיסטוריים של הבוסתן הארצישראלי, לתעד זנים מקומיים של עצי פרי שטופחו בעבר, וליצור תשתית פיזית ודיגיטלית להקמת בוסתני מורשת שיפותחו כמרכז לימודי-חינוכי לקיימות חברתית וסביבתית. המחקר משלב חוקרים ממספר תחומי ידע ובהם: ארכיאולוגיה, היסטוריה, בוטניקה, גיאוגרפיה, חינוך, אנתרופולוגיה, גנטיקה ומדע אזרחי, ושותפים לו אנשי מקצוע מן האקדמיה ומן הסקטור הפרטי. 

במסגרת המחקר ממופים בוסתנים בכל רחבי הארץ. עבודת המיפוי כוללת זיהוי ותיעוד של מאות עצי פרי (חלקם בסכנת הכחדה מידית). עצים אלו עוברים זיהוי ואפיון, הרבה מהם מתויגים כזני מורשת שהינם זנים של עצי פרי ייחודיים שטופחו באזור. מזני המורשת אנו אוספים ייחורים ומייצרים שתילים המהווים אוסף לימודי (גנטי ותרבותי) של חברת עצי הפרי המסורתיים של האזור. המידע המצטבר במחקרים אלו משמש בסיס לשחזור מערכות חקלאיות עתיקות המספרות את סיפור ההצלחה של החקלאות המסורתית שהתקיימה לאורך הדורות והייתה מותאמת לתנאי הסביבה הייחודיים של הארץ. 

למיפוי וזיהוי של זני מורשת יש חשיבות מדעית, חברתית וחינוכית עצומה. בכל נופי הארץ יש מאות רבות של עצי פרי שהשאירו התרבויות הרבות שנהנו מפירותיהם. אלו כוללים מספר רב של זני פירות שטופחו באופן מקומי, רבים מהם עדיין לא תועדו ונחקרו בכלים מדעיים. עצי פרי רבים הותאמו להתמודד עם מיעוט גשמים ותנאי האקלים המקומיים. עצים אלו נדרשים כדי שנדע להתמודד טוב יותר עם אתגרי המחר ויש להם חשיבות חקלאית במאמצים המתמשכים לחיזוק הביטחון התזונתי בישראל ומחוצה לה. 

העץ נטוע בתוך חלקות ביזנטיות המתוארכות למאות 7-4 לספירה. בחפירה של העץ תארכנו את העץ בשיטות שונות. מצאנו שהוא נטוע בקרקע שגילה כ-1500 שנים. השורשים העתיקים ביותר של העץ שהצלחנו לתארך היו בני כ-500 שנים. יחד עם זאת מצאנו בשכבות הקרקע העתיקות גרגרי אבקה של זית, עובדה המעידה על המשכיות גידול זית בחלקה זו. בדיקות גנטיות ראשוניות גילו שהכנה של העץ היא מזן חדש שעדיין אינו מוכר למדע. עץ זה, יחד עם כמה פרטים נוספים לידו שורד כבר מאות שנים ללא טיפול, בתנאים הצחיחים של הנגב (כמות משקעים רב שנתית קטנה מ-100 מ"מ גשם בשנה). 

בהר הנגב, שרדו מספר עצי זית בתוך מערכות חקלאיות ביזנטיות מדבריות. רבים מבין עצים אלו צפויים להיכחד בשנים הקרובות. יש צורך לשמר אותם ולשמור עליהם באופן מיידי.
במסגרת פרויקט הבוסתנים אנו מתעדים עצים עתיקים, חופרים את שורשיהם כדי לקבוע את גילם, משמרים אותם באתרם ומוציאים מהם ייחורים המגודלים בגני מקלט למחקר ולקראת פרויקט השבה עתידי.
ההשבה תכלול שחזור של החלקות החקלאיות העתיקות, המספרות את סיפור ההצלחה של החקלאות המדברית הקדומה שסיפקה מערכת חיסון חזקה להתמודדות עם אתגרי האקלים בתקופות השונות.

מרבית המושבות המרכזיות שהכילו בעבר מספר רב של עצים, נמצאות כיום במצב נואש בשל זיהום והתייבשות מקורות המים. במסגרת הפרויקט נרצה ללמוד מה הקשר בין העצים בין ובתוך אוכלוסיות המעיינות. דרך חפירה של חלקות עתיקות וניתוח גנטי של גלעיני תמרים ארכאולוגים נבקש לבחון מה מקור התמרים. כמו כן נחפש בתמרים חתימה גנטית-תרבותית ייחודית למסורת החקלאית, שהתבססה בנגב ובערבה בכמה שלבי התיישבות מרכזיים באלפי השנים האחרונות. 

פרויקט הבוסתנים כולל גם, לצד אפיון גנטי של זני המורשת של עצי-הפרי החיים, השוואה שלהם לפרופילים גנטיים של עצי פרי עתיקים. כדי לעשות זאת אנו לומדים את הפרופיל הגנטי של עצי פרי עתיקים שהתגלו בחפירות ארכאולוגיות. כך למשל, בחפירות שערכנו בערמות אשפה באתרים- שבטה, חלוצה ועבדת, גילינו כמות רבה של חרצני ענבים המעידים על חשיבות גידול הגפן ותעשיית היין בנגב בתקופה הביזנטית, בעיקר בין המאה הרביעית למאה השביעית לספירה. בתקופה זו ראה הנגב תנופת התיישבות אדירה ופיתוח העורף החקלאי בהיקפים שלא נראו בו קודם ולא התקיימו בו שוב עד הקמת מדינת ישראל ויישובו של הנגב בעידן המודרני. 

מספרם הרב של חרצני גפן שהתגלו בחפירות ומספר וגודל הגיתות התעשייתיות, מעידים על המרכזיות של גידול הגפן והיקפי ייצור היין. מקורות כתובים מהנגב (אודות גידול גפן וייצור יין) ומחוץ לנגב (בנוגע לאיכות היין) ובעיקר תפוצת קנקני עזה (שהכילו יין מהנגב) בכל רחבי הים התיכון, מעידים על היקפי הייצוא ועל החשיבות הכלכלית של גידול הגפן וייצור היין עבור האוכלוסייה המקומית.
פענוח דנ"א קדום של חרצני גפן עתיקים, בני יותר מ-1,000 שנים שהתגלו בחפירות באתר הביזנטי עבדת, גילו עולם חדש של ידע, שלא היה מוכר קודם, על ההיסטוריה החקלאית של הנגב. כך התגלה שהדנא הקדום בגפני עבדת, מעיד מעל לכל ספק כי הגפנים העתיקות שגודלו בהר הנגב בתקופה הביזנטית היו זנים ים תיכוניים מקומיים ייחודיים לאזור (אנדמיים), ללא קשר לזני גפן ממוצא אירופי. ההתאמה הגנטית לאוכלוסיות מקומיות הובילה אותנו לחיפוש הזנים הקרובים ביותר הקיימים היום. בניתוח הנתונים כללנו גם מספר רב של דוגמאות של "גפני פרא", גפנים מקומיות ששרדו במעזבות ובבוסתנים נטושים במקומות שונים בארץ (למידע נוסף על הפרויקט והממצאים שהתגלו, כנסו בקישור זה לאתר הפרויקט).

פריצת הדרך נוצרה, כשהתגלה שהפרופיל הגנטי של הגפנים העתיקות מעבדת נשמר עד היום בגפנים ששרדו במערב הנגב- בחולות פלמחים וניצנים, בין שרידי כפרים ערבים נטושים בסמוך ליד מרדכי ואור הנר, ולאורך נחל שקמה. באזורים אלו שרדו מספר רב של גפנים על עצי שקמה בנופי הסוואנה המפרידים בין המדבר לים. תגלית זו מעידה על המשכיות חקלאית בין-דורית בגידול זני גפן מסורתיים- ששרדה עד היום. 

כך מצאנו במערב הנגב (בחולות ניצנים וזיקים) שני זני גפן מקומיים שהציגו התאמה גנטית גבוהה לגפני עבדת. הזנים נקראים "סריקי" ו"באר". לבאר יש גם קרבה משפחתית גבוהה לזן מורשת נוסף הנפוץ במערב הנגב בשם "דבוקי". הזהות הגנטית אפשרה לסגור מעגל ולהשיב את זני הגפן של הנגב הביזנטי חזרה את הנוף ההיסטורי-תרבותי בו גודלו בעבר. 

^{זני מורשת של גפן מזן דבוקי בחולות זיקים.}

גפן זו שורדת בתנאי האקלים הקשים בדיונות כבר למעלה מ-80 שנים ללא השקיה ודישון. תכונות אלו ללא ספק מעידים על עמידותה הגבוהה לתנאי עקה.
גפן זו היא הוכחה שאוצר גנטי גדול ביותר לחקלאות המודרנית נמצא בזני המורשת.

הסריקי הוא זן של גפן עם ענבים אדומים המניבים פרי רב אשכולות גדולים. זן זה נפוץ עד היום בחלקים רבים במזרח הים התיכון. לזן זה יש היסטוריה ארוכה של ייצור יין בכרתים וקפריסין, ומשמש עד היום לייצור יין אדום ואיכותי בלבנון. מספר גפנים מזן זה שרדו עד היום בדרום מישור החוף ומערב הנגב, בין השאר בחולות ניצנים וזיקים. שמו היווני סריקי, משמר אולי את מוצאו הגיאוגרפי: אזור נחל שורק. ייתכן וזהו הזן המקראי והוא משמר את השם כמתואר בברכת יעקב ליהודה: "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹו, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ" (בראשית מט',יא).

הבאר הוא זן של גפן עם ענבים לבנים ואשכולות קטנים יחסית. הזן נקרא על שם גפן עתיקה ששרדה בסמוך לקיבוץ פלמחים על שפת באר מים עתיקה. הבאר זוהה בתור זן אנדמי לארץ ישראל. יש לו קרבה משפחתית לזן הדבוקי, זן מורשת נוסף של גפן שהיה נפוץ בדרום מישור החוף, מערב הנגב ושפלת יהודה. בשנים האחרונות ייצור היין מזנים אלו חודש (ביקב ברקן). 

הדבוקי הוא זן מקומי של גפן עם ענבים לבנות. זן זה היה הנפוץ ביותר בכרמי האוכלוסייה הערבית לפני 1948, והגיע לכדי 50% משטח הכרמים בארץ. הוא גודל בעל, באזורים רבים בארץ בעיקר כענב למאכל, אך שימש גם לייצור צימוקים ולעשיית סוכר ענבים (דיבס). מאות רבות של גפנים מזן זה שרדו בחולות ניצנים וזיקים ובאזורים נוספים בנגב המערבי. הדבוקי מותאם לגידולי בעל, הוא זן עמיד המניב פרי רב ומתוק באשכולות בינוניים או גדולים. יין מזן זה מיוצר על ידי יקב כרמיזן ובשנים האחרונות יין דבוקי מיוצר גם על ידי היינן ארי ארל (יקב יזרעאל/יקב בת שלמה) וכן ביקב כרמיזן, ובקנה מידה קטן יותר ביקבי פלדשטיין, דלתון ואחרים. 

הסריקי והבאר הם שני זני הגפן שהושבו בספטמבר 2023 לכרם המורשת שהוקם בשיתוף רשות הטבע והגנים בגן לאומי עבדת. הכרם הוקם על בסיס המבנה המסורתי של כרמים שהיה נפוץ בין חקלאי ארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד והוא משמש כמרכז לימודי-חינוכי להצגת המודל של מערכת חקלאית מדברית. הכרם מהווה גשר תרבותי-תקופתי ומחבר בין דרך היין ההיסטורית לדרך היין המודרנית, בין המורשת העתיקה של יין הנגב לתעשיית היין החלוצית של היום. אז, כמו היום- גידול הגפן וייצור היין היה מנוע צמיחה מרכזי בכלכלת הנגב. 

בספטמבר 2024 חזרנו אל גפני הסריקי של מערב הנגב במטרה לבצור את גפני הפרא. בחרנו לבצור בשני מקומות בהם איתרנו גפני סריקי מפותחות עם כמות גדולה של ענבים, שתי גפנים על שקמים ממערב ליד מרדכי, ושתיים נוספות בסמוך לאור הנר. הגפנים משורגות ומפותחות, הזמורות שלהם ארוכות, חלקן באורך של יותר מעשרה מטרים. גזעי הגפנים אלו עבים ומפותחים, עדות לגילם המופלג.

הגפנים נהנות מצל של עץ השקמה, המספקת להם גם מצע נוח לטיפוס. פירות השקמה משמשים מצע דשן לקרקע בו גדלה הגפן. נראה שיש מידה של הדדיות בין השקמה והגפן וזו תורמת לשרידותן של הגפנים ולהמשיך ולהניב כמות גדולה של פרי. גפנים אלו לפחות בנות 100 שנים, וככל הנראה הרבה יותר. לפחות 80 שנים עברו מאז הפעם האחרונה שטופלו, נגזמו והושקו בידי אדם. בבציר 'סריקי פרא' שערכנו באוגוסט 2024 עלה בידינו בכארבע שעות עבודה (לא קשות במיוחד) לבצור כ-150 ק"ג של ענבים מהגפנים. כדי להגיע אל הפרי הנמצא בגובה רב נעזרנו בסולמות ומקטפות. הענבים מתוקים עם רמת סוכר גבוהה.
הענבים שבצרנו ישמשו להכנת יין 'סריקי פרא' בידי היינן ארי ארל, מאסטר יין של זני מורשת. כך נוכל לתאום בפעם הראשונה אחרי 1,500 שנים מאז שנשכחו, את טעמו של יין הנגב הנודע שנשכח לאורך ההיסטוריה. כך נסייע אנו אנשי המדע – ארכאולוגים, גנטיקאים והיסטוריונים בחיבור ה*טרואר ההיסטורי לטרואר המקומי שבמהלכו תתחזק הזהות הייחודית של יין הנגב.
_{*טרואר (Terroir) הוא מושג צרפתי מעולם היין שמתאר את המכלול הייחודי של גורמי הסביבה המשפיעים על אופי היין. הוא כולל גורמים כמו אדמה, אקלים, טופוגרפיה ושיטות גידול מסורתיות. טרואר מסביר מדוע יינות מאזורים שונים טועמים אחרת, גם כשמדובר באותו זן ענבים. המושג מדגיש את הקשר העמוק בין המקום לבין איכות ואותנטיות היין, ומשמש גם במוצרי מזון אחרים.}

כעת לאחר שזן זה הושב אל הנגב, חשוב להכריז עליו ועל זני מורשת נוספים- ייחודיים שהתגלו באזור (זנים אנדמים) כזני מורשת של המקום בו יתגלו.
כך גפן סריקי ובאר צריכים לקבל תו תקן ומעמד גיאוגרפי מוגן. אנחנו מאמינים שכמו שחרדל דיג'ון גדל רק בדיג'ון, כך יין הנגב צריך להיות מגודל בנגב ומיוצר מזני מורשת אותנטיים של הנגב.

המחקר ההיסטורי-ארכאולוגי של עצי הפרי ושחזור בוסתני המורשת, הנמצא עדיין רק בראשיתו – שואף להיות גשר שיחבר בין עבר לעתיד. בדומה לזיתים בהר הנגב, הגפנים בחולות מערב הנגב והתמרים במעיינות הערבה ישנן דוגמאות רבות נוספות של עצי פרי עתיקים, שההיסטוריה התרבותית שלהם טרם תועדה. בהמשך המחקר נחקור עצים נוספים מבוסתני הארץ- במטרה לקבוע את גילם ולהכיר את ההיסטוריה החקלאית בה הם נטועים. כך נוכל לשנות את מעמדם מפליטי תרבות לבני תרבות.

ניתן להעריך, ללא צל של ספק, כי בשנים הקרובות, ילך ויגבר העניין בלימוד ההיסטוריה התרבותית של עצי הפרי ויכה גלים בהשפעתו על תחומי דעת רבים. כך למשל התפתחות המחקר על זני מורשת צפוי להוביל לגילוי מינים עמידים לעקות אקלימיות ועמידות ליובש, הגברת השונות הגנטית ועמידות למחלות.
מעבר לנכסי המורשת, אנו משוכנעים כי בעולם ההולך ונעשה מודע לשינויי אקלים, יש ערך אוניברסלי בהיכרות מקרוב עם חקלאות היסטורית שהתפתחה והייתה מותאמת לתנאי המדבר, כמו גם השיעור אותו היא מלמדת אותנו לקראת העתיד לבוא.

המסע האקדמי שהחל בגילויו של חרצן של גפן עתיק והסיפור שהוא גילה על עצי פרי עתיקים והבוסתן הארצישראלי נמצא עדיין רק בראשיתו.
אנחנו בתחילת הדרך ואתם מוזמנים להצטרף אלינו למסע המשותף המחבר בין העבר, ההווה והעתיד.

תודות:
המחקר ההיסטורי-תרבותי של עצי הבוסתן הארצישראלי הוא חלק ממסע ישראלי לו שותפים מספר רב של חוקרים ישראלים. דר' ג'וש שמידט מאוניברסיטת חיפה, מומחה להיסטוריה התרבותית של הגפנים במזרח הים התיכון. פרופ' גדעון אבני מרשות העתיקות ואוניברסיטת חיפה, שחקר תחומים רבים בחקלאות המדברית והוא שותף מרכזי בפרויקט הבוסתנים. דר' רועי פורת מאוניברסיטת חיפה, המנהל את פרויקט סקר הבוסתנים של הארץ וחוקר את מאפייני הבוסתן. דר' רועי גלילי, מאוניברסיטת חיפה שחוקר את תמרי ההיסטוריה התרבותית של התמר ושיקום אוכלוסיות תמרי המעיינות בערבה. שותף לפרויקט גם דר' אלי אשכנזי ממכללת אורנים ואוניברסיטת חיפה, המתמחה בלימוד ותיעוד של עצי פרי עתיקים. דר' אליעזר באומגרטן מאוניברסיטת חיפה המסייע במיפוי ובניתוח המרחבי של עצי הפרי ובוסתני המורשת. פרופ' יובל בן בסט מאוניברסיטת חיפה, מומחה לתקופה העות'מאנית חוקר את כלכלת הקיום החקלאית של הארץ במאות השנים האחרונות. פרופ' גיל גמבש ופרופ' איל בן אליהו, אף הם מאוניברסיטת חיפה- המוסיפים לפרויקט יסודות היסטוריים איתנים מן המקורות היהודיים והספרות הרומית-ביזנטית. 

את המחקר הארכאו-גנטי מובילה דר' מירב מאירי מהמעבדה לגנטיקה עתיקה של צמחים ובעלי חיים במוזאון לטבע על שם שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב. את המחקר הגנטי על הגפנים ביצעה דר' פנינה כהן, אף היא מהמוזאון לטבע. דר' יותם טפר מרשות העתיקות היה שותף מרכזי בפרויקט החפירות באתרי הנגב הביזנטי. שותפה בכירה נוספת היא דר' טלי אריקסון-גיני מרשות העתיקות, שבחפירה שלה בעבדת התגלו חרצני הגפן המפורסמים. הניתוח הארכאובוטני של הממצא מהנגב הביזנטי בוצע על ידי דר' דניאל פוקס מאוניברסיטת בן גוריון. 

עצי המורשת שנאספו בחולות פלמחים, ניצנים, וזיקים גודלו במשתלת עצי המורשת של אסף בשן במושב שקף. במקביל עצי מורשת בצפון הארץ נאספים במשתלת ילקוט הצמחים של עמית פומפן. הכרם שהוקם בגן לאומי עבדת הוא פרי עמלו של דר' ליאור שווימר ממונה מורשת מחוז דרום ברשות הטבע והגנים.

גיא בר-עוז הוא פרופסור לארכאולוגיה- בבית הספר לארכאולוגיה ותרבויות ימיות באוניברסיטת חיפה. לפרופסור בר-עוז יש תארים בביולוגיה, ארכאולוגיה ודוקטורט בזואולוגיה מאוניברסיטת תל אביב ופוסט דוקטורט באנתרופולוגיה מאוניברסיטת הרווארד. בשנת 2024 נבחר להיות חבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. בשנים האחרונות עומדת החקלאות העתיקה במוקד מחקריו של בר-עוז. בין היתר, הוא עוסק בפיתוח אוסף לאומי של זני מורשת של עצי-פרי ים-תיכוניים, הכרזה של עצים אלו כזני מורשת, שחזור חברת עצי הפרי של בוסתני ארץ-ישראל בבתי גידול שונים שלהם, והקמת בוסתנים קהילתיים ברי-קיימא שיהוו מרכז למידה וחקר של ההיסטוריה החקלאית של הארץ. יצירתו ועבודתו המחקרית זיכו אותו במספר רב של מענקי מחקר, כולל שלושה מענקי מחקר אישיים של האיחוד האירופי מטעם הקרן האירופית למחקר (ERC).
(קישור לאתר האישי של גיא בר-עוז)

_{בעמותת ונטעת אנו שמים דגש על תכנים מעוררי השראה – כמרכז ידע, החושף עולם של פתרונות ירוקים וחדשניים לחיים עירוניים בני-קיימא! צפו בהרצאות מרתקות, שמעו ממומחים מובילים על מחקרים פורצי דרך ומודלים חדשים לשילוב הטבע בעיר. הצטרפו לקהילה תומכת, למדו טיפים מעשיים לאורח חיים אקולוגי, וגלו כיצד כל אחד יכול להשפיע על עיצוב העתיד הירוק של הערים שלנו. בקישור זה}