שרית זיק חייט

אזרחית עיר יער, כותבת תוכן במגזין, עו"ס קהילתית

לשיתוף

לכתבות נוספות

עמותת ונטעת

דור בתנועה

"נעים להכיר" והפעם עם דור זינגר, בן 26, מנהל אופרציה ומחלקת טלמרקטינג בעמותת "ונטעת". על אתגרים והבחירה בנקודת המבט.
תמונה של שרית זיק חייט

שרית זיק חייט

אזרחית עיר יער, כותבת תוכן במגזין, עו"ס קהילתית

סיפור אישי | צוות העמותה

איך הגעת לעמותה ומה אתה עושה?
התחלתי לעבוד בעמותה באריזת ערכות עיר-יער והפכתי לאחראי על מחלקת הייצור. היה לי את החופש לקחת את המוצר למקום חדש ומתאים לרוח של העמותה- התחלנו לייצר את הערכות בתעסוקה שיקומית יחד עם "עמותת גוונים" ומאוחר יותר גם עם "עמותת אנוש", חידשנו את הגרפיקה של ערכות ההצטרפות והחלפנו את הניילונים בנייר. התהליך האורגני של הערכה היה מהמם- מאדמה ארוזה בשקית ניילון לקוביית מצע קוקוס דחוס, ומשם ועד היום- יש אדמת כבול מדושנת דחוסה- עיגול פלא שמתנפח לאדמה שתזין את הזרעים שבערכת ההצטרפות.
ערכת ההצטרפות שלנו הפכה למוצר איכותי, מדהים ויפה.

אני עובד בצורה מסודרת ומאורגנת, מה שאפשר לי להשתלב גם בתחום האופרציה בעמותה ובימים אלו אני מקים את מחלקת הטלמרקטינג כדי לגייס תמיכות קבע שיאפשרו הכנסה שוטפת למימון כוח האדם, הציוד והחומרים, ויאפשרו לעמותה להרחיב את העשייה הטובה שלנו בישראל, ובתקווה גם בעולם!

איך החזון והמשמעות של "ונטעת" פוגשים אותך באופן אישי?
החזון של העמותה כמו שאני רואה אותו, זה להביא תקווה לאנשים, ולחדד את האופטימיות והאמונה שאפשר לעשות את העולם לטוב יותר. אם בעיר אפשר למצוא הרבה חולי, ניכור, בדידות ובטון, בואו נכניס חיים לעיר, בואו נכניס את הטבע, ניטע עצים כקהילה ונשקם את עצמנו ואת הסביבה שלנו.
מבחינתי, זה להחזיר עטרה ליושנה במובן מסוים, להאט את הקצב, להסתכל לאנשים בעיניים, להכיר אחד את השני, זה שינוי תודעתי. התחברות בחזרה לשורשים שלנו.
כמי שגר בתל אביב חמש שנים, הדילמה הגדולה תמיד הייתה- תל אביב איפה שיש חברים וכיף, אבל חסר לי הליכה ביער, או פרדס חנה איפה שירוק אבל חסרה התנועה העירונית. העמותה עונה בדיוק על הצורך הזה- אנחנו לא מוותרים על התפתחות ובנייה, אנחנו אומרים, בואו נבנה בצורה אקולוגית, בואו נתפתח תוך התייחסות לסביבה שבה אנו בסופו של דבר חיים. הרצון שלי היה ליצור מקום שיש בו גם קהילה וגם ירוק ופשוט כיף לחיות, כיף ללכת ברחובות, יש מבטים מחייכים, יש ירוק ויש קהילה.
העמותה עונה על הצורך הזה. זה העתיד. אנחנו מביאים את הטבע לעיר ובונים חוסן קהילתי ויוצרים חיבורים מרגשים- ואפשר לעשות את זה ביחד.

איך השביעי באוקטובר השפיע על הפעילות של העמותה ועליך באופן אישי, כעובד ב"ונטעת"?

אחרי השביעי באוקטובר, לא ידענו מה לעשות. היה יותר מידי להכיל. כל עובד.ת בעמותה, עשה מול עצמו תהליך של שינוי פנימי, של איך אני ממשיך מכאן. בחודשיים הראשונים העשייה הייתה עדינה והיה הרבה אבל וקושי להזיז דברים. זה הרגיש לי כמו צומת בחירה, האם אני נכנס מתחת לשמיכה ושוקע לדיכאון או שאני מתגבר על הקושי ורואה איך אני יכול לתרום ולהניע עשייה טובה במצב הקיים.

לא עבר הרבה זמן והצלחנו כארגון לכוון מחדש את המצפן שלנו. תכניות העבודה התעדכנו והותאמו למציאות החדשה, היו הרבה יוזמות ושיתופי פעולה אפשריים שהחלו לצוץ, כל העם התגייס כדי לעזור אחד לשני, וזה היה מעורר השראה וכיף להיות חלק מהעשייה.
מתחילת הדרך, הראייה האופטימית על המציאות מאפיינת את העמותה ואת עובדיה, והעשייה שלנו מתמקדת בטוב. אנחנו יוצרים חיבורים על בסיס אהבת האדם והאדמה. מאז ה-7 באוקטובר הרבה מהחיבורים נוצרו על בסיס של פחד או שנאה, וזה עצוב. השאלה שהעמותה מתעסקת בה היא איך אפשר לחבר בין אנשים שונים על בסיס אחווה ואהבה, כדי שנשיג ביחד, ונבנה ביחד.

איך אתם מצליחים להחזיק את התקווה והחזון כשהמציאות בחוץ שונה ומאתגרת?
זה מאוד קשה. זה נוח להיכנע למר הגורל ולהגיד "זה לא אפשרי", או "זה המצב אין מה לעשות".. מדובר במאבק פנימי של כל אחד בעמותה וגם שלנו כארגון- ואני לא מוכן לוותר על התקווה, על אופטימיות או על חיבור. אז לצד כל הקושי, אני אבחר בכך.
האלטרנטיבה האחרת היא לוותר על החלקים הטובים האלה גם בתוכי וגם באנושות, אבל לא בא לי לוותר על האנושות, לא בא לי לוותר על התמימות ולא על חיוביות ואמונה.
גם בעמותה, אני מרגיש שהעובדים מתחברים לחזון ברמה האישית ומקדמים אותו ביחד כארגון. יש קשיים ויש מלחמה, והתפקיד שלנו כבני אדם בעולם הוא קודם כל לשמור על התקווה מול עצמנו, לדאוג שהחיים לא הופכים לאפורים ורגילים אלא למלאים ושמחים, הדבר הזה ישתקף בעשייה שלנו וישפיע על חיינו ועל כל הסובבים אותנו. אני מאמין שכל אחד בעמותה מחזיק את החזון הזה בתוך עצמו, האנשים בעמותה הם מדהימים ומדהימות ומקדמים את "ונטעת" כגוף אופטימי בעולם.

איך אתם עובדים ביחד, בארגון?
מה שמגניב בעמותה זה שאנחנו לא מוותרים על התקדמות וטכנולוגיה, אלא נעים ביחד עם ההתפתחות הטכנולוגית של העיר. אנחנו משלבים את הערכים שלנו עם הקידמה הטכנולוגית וההתקדמות שלנו כאנושות. זה גם מתבטא בעבודה שלנו כצוות- אנחנו נפגשים בזום ומעדכנים אחד את השנייה בהתקדמות של המחלקות, בעשייה, בדברים שחשוב לכולם לדעת. הקשר שלנו יומיומי ושוטף אבל מתבצע דרך זום ויכול להתקיים גם מכל מקום בעולם.

זה מצחיק, אנחנו חבורה של אנשים שעובדים אינספור שעות על המחשב, כדי לקדם חיבור לאדמה. יש לנו מרכז קהילתי פיזי ברחוב הגר"א בדרום תל אביב, משרדים שניתן להגיע ולעבוד שם. לפני המלחמה היינו מגיעים לשם אחת לשבוע, ומאז המלחמה זה השתנה. מאז המלחמה החלטתי לעבור לליסבון וזה מאפשר לי לעבוד מכאן.

איך ליסבון כ"עיר-יער" ובהשוואה למשל לתל אביב?
יש כאן הרבה ירוק, כל כמה דקות יש פארק, והפארקים כאן מכילים צמחייה מגוונת ועצים מסיביים מלאי היסטוריה, עם צמרות ענקיות. זה מדהים ומשפיע על הנפש לטובה, אפשר ללכת בפארק ולנשום לרווחה, ולמדוט מעצם היותך במרחב מרגיע שכזה. זה משהו שמאוד חסר בארץ. לצד זאת, אין למקומיים פה מרפסות ירוקות, וזה מאוד שונה מהתרבות הישראלית והתל אביבית איפה שחייתי. בתל אביב לכולם יש מרפסות ירוקות ועציצים בבית. כשעברתי לכאן רציתי להפוך את הבית שלי לירוק זה היה ממש מאתגר! אין כאן הרבה משתלות בכלל, ואלו שכן קיימות מכילות מספר זנים מצומצם והמחירים מאוד יקרים, כמו תל אביב!
שאר המחייה כאן נמוכה באופן מגוחך. בעלת חנות פרחים אחת הסבירה לי שפורטוגל לא מגדלת צמחי נוי והצמחים מיובאים מחו"ל ולכן זה יותר יקר, אבל אני לא יודע אם זה נכון. הבניינים מהממים עם עיטורים אירופאים מלכותיים והיסטוריה, אבל אין צמחים. זה משקף תרבות שונה. בארץ זה חלק מה – DNA שלנו לקשט את הבית והמרפסת בעציצים.

האם החברה קהילתית במקום מגוריך?
אני נמצא בליסבון ארבעה חודשים ומאוד נחמד כאן. יש כאן קהילה גדולה של אנשים שעברו ממדינות אחרות אבל מרגיש שהמקומיים קצת מסוגרים. אנשים פה מאוד מכבדים פרטיות ואני אוהב את זה.. אבל זו ליסבון.
יש אזורים אחרים בפורטוגל שהם מאוד קהילתיים וגם תרבות הנטיעות והחיבור לטבע בהם גדולה יותר.

פגשת פה תנועות אקולוגיות מקומיות?
לא. אני חי בבועה שהיא ליסבון.
כאמור יש קהילות שחיות באזורים אחרים בפורטוגל, ושם נותנים חשיבות לטבע, נוטעים הרבה עצים. בעיר שאני חי בה, ליסבון, התרבות הזו פחות מפותחת.

מה תאחל לנו לסיום?
את ברכת "ונטעת" לכל האנשים, שנזרע את הכוונות הטובות של חיבור ושלום ואותן כוונות יצמחו לעצים שישמחו את האדם.
אני רואה את עצמי כאזרח העולם, אזרח של כדור הארץ ומחובר לאדמה ששייכת לכולם. בכל מקום שאגיע אליו בעולם ארגיש שייך מעצם היותי אדם חי.
גבולות ומדינות, אלו רעיונות שהאדם המציא, אבל אם נסכים להיות בני אדם על האדמה, בין עצים, פירות ושמחה- נגלה שאנחנו חיים בגן עדן.

שתפו את הכתבה

כתבות מומלצות

הצטרפו לניוזלטר שלנו!

הירשמו עכשיו לניוזלטר הכי שווה בסביבה וקבלו: מגזין עיר יער כל חודש, הזמנה לסלוני עיר יער, ועוד הפתעות!

תודה על ההרשמה!

צירפנו אותך לניוזלטר של ונטעת.

שלחתנו לך מייל ראשון – יש סיכוי שהוא הגיע לתיקיית הספאם או תיקיית ‘מכירות’ בג’ימייל.
כדי לקבל את המיילים העתידיים שלנו אנחנו מזמינים אותך להעביר את המייל לתיקייה הראשית, עושים זאת כך:

רוצה לנטוע עצים עם כמה אגורות?

מעגלים לטובה לקידום פרויקטים סביבתיים וחברתיים

דילוג לתוכן