בספר החדש שאני כותב ״להתחיל מאפס – ישראל 2.0״ אני כותב על כמה חשוב להעביר את מרכז הכובד לפיתוח הפריפריה ובעיקר הנגב. לפי חזונו של בן גוריון העתיד נמצא שם וגם רוב עתודות הקרקע שלנו. יש לנו הזדמנות להשתמש באירוע החיצוני שנכפה עלינו באירועי ה 7 באוקטובר ודוקא להשתמש בו כנקודת שינוי מרכז הכובד של הפיתוח בישראל והסטת מיקוד ומשאבים מגוש דן לנגב.

לכן באמצע חודש יוני נסעתי ברכבת יחסית מהירה (שעה ורבע) לבאר שבע. ההתרשמות הראשונה שלי מהנסיעה ברכבת היתה מצוינת, ונהנתי לראות את יער להבים שמקדים את הכניסה לעיר, התגעגעתי אליו מימי הניווטים בצבא. 

נסעתי כדי לפגוש את נבו, מוביל פעילות בונטעת, פעיל נחוש שגדל בבאר שבע ומתגורר בירוחם.
נשוי למעין ואבא לבן ישי, יוצר ומטפל בעזרת צמחי מדבר. עובד בחווה חינוכית, יועץ ומעצב נוף, חלק מקהילת ונטעת והולך בדרך הקקטוסים 🌵
נבו הכין לי סיור תכליתי ונמרץ של כשלוש שעות וכלל מספר תחנות. הוא אסף אותי והחזיר אותי לתחנת הרכבת.

התחנה הראשונה – הפארק, המחבר בין היציאה מהרכבת לאוניברסיטה. כאן הרשימו אותי במיוחד הקיר הירוק שצמוד לתחנת צפון באר שבע (האוניברסיטה) ומסלול הרכיבה המקורה כשלצידו פארק קקטוסים מקסים – ביוזמתו של פרופ' יוסי מזרחי ממכון ברגמן (שנגיע אליו בהמשך).
מזג האויר היה צונן יחסית ולהפתעתי בשעות הבוקר נעים יותר מגוש דן. 

משם נבו לקח אותי להומא – קהילת יוצרים ויוצרות בנגב והכיר לי את יוגב, היזם החברתי שהקים את המקום ומנכ"ל העמותה. נבו ויוגב מתכננים שם נטיעה של יער מאכל וכבר שתלו ערוגות ירק ותבלינים. במקום נערכות מסיבות לסטודנטים ומאפשרים לכל מי שרק רוצה בכך ליצור שם כאשר הכל בחסות ובתיאום עם העיריה ועם עוד מספר גופים חברתיים. מקום מרגש שכל אמן מהמרכז שווה שיקפוץ לשם לביקור ויכיר אותו. העתיד בנגב. כבר אמרתי?

משם נסענו לתחנה השלישית מכון ברגמן למחקר שימושי, לראות עוד המון קקטוסים ליד תיכון מקיף א' בו נבו לימד קולנוע. הקטטוסים מהווים בנק גנטי לזנים מובחרים ומשמשים למחקר, חקלאות ומאכל. המקום עומד לפני פינוי בינוי ומעניין מה יקרה עם צמחים אלו ופרי מחקרם – הם היו למעשה מבין צעדיה הראשונים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב.
המשכנו לפארק הסופרים ויער המאכל שניטע בו בשנים האחרונות ביוזמות מקומיות ובשיתוף הרשות, והקפיץ את מחירי שכונה ב' (השכונה של הסטודנטים בעיר) הסמוכה לו. זה לא הפתיע אותי כי כיזם נדל״ן אני יודע שבכל מקום שעושים גינון קהילתי, עצי פרי, חורשות מצלות וכו', תהיה לכך השפעה נדלנית נהדרת וכולם יהנו – מהתושבים ועד היזמים. שמחתי לראות פה עצי לימון, תאנים, חרובים עמוסי פרי וקינחנו בשדרת הקקטוסים ליד מרכז הטניס. כבר ציינתי שנבו אוהב קקטוסים?

משם המשכנו למוזיאון הנגב כדי לראות עוד המון קקטוסים שהוא מטפח בשיתוף פעולה עם המוזיאון – איזה יפה הם משתלבים על רקע מבנים עתיקים ופסל של קדישמן ממתכת (התמונה הראשית) יש שם גם הרבה מאוד צל וזה מוריד את הטמפרטורה בכמה מעלות טובות ובשילוב עם היובש ההרגשה הרבה יותר נעימה מבגוש דן.

המשכנו לגינה הפרטית של עקיבא, מאסטר הסקולנטים. זו היתה בעיני מבחינת צמחים גולת הכותרת של הסיור – גינה מופלאה, שאפילו אני שבדרך כלל לא הכי מתלהב מקקטוסים מצאתי את עצמי מצלם ללא הפוגה ומשתף את אמא שלי שחובבת קקטוסים מאז ומתמיד. 

ובסוף בסוף שניה לפני שנבו החזיר אותי לרכבת הוא הראה לי את נחל באר שבע ואת הגינה הקהילתית בשכונת נחל בקע. שכונה שקראתי עליה בכתבה לפני יותר משנה וסיקרנה אותי.

אני עם נבו מתכוון עוד לחקור הרבה את הדרום, כי אני רואה שם את העתיד. אני מדמיין יותר ממיליון עצים ממלאים את רחובותיה עמוסי השמש של באר שבע, והופכים אותה למטרופולין של 5 מיליון תושבים במקום ה-200 אלף וקצת שיש שם כיום. זה יעזור לאזן את המדינה ויהפוך את האירוע העצוב שקרה ב 7 לאוקטובר לאירוע מכונן בחיי המדינה בדיוק כמו שהשואה גרמה להקמת ישראל, כך האירוע הזה יכול להוות את התקוה של ישראל לעתיד טוב יותר בעולם שהופך למדברי יותר ויותר, למעצמת טכנולוגיה מדברית (desert tech) שעוד תחולל גלים ירוקים של שלום במזרח התיכון המדמם והעצוב.

שתיים מעבדותיו הרבות של נבו

_{על מנת לממש את חזון עיר-יער בישראל שמנו לעצמנו יעד – נטיעה של 100 אלף בחמש השנים הבאות! הכנסו לקישור.}