לפני שעזבנו את הבית החדש שלנו בצפון, שעדיין מלא בארגזים שלא הספקנו לפרוק, שתלתי פרחים סגולים בפינה של החצר. נגעתי באדמה ואיחלתי שכל המשפחה שלנו תזכה לראות את הפרחים האלו שוב.
פעם בכמה שנים אני מתפללת. זה קורה כשהמצב באמת קשה והתנועה היחידה שנשארת לי היא להרים את החזה לשמיים ולפלוט החוצה זעקה אל עבר כוח שגדול ממני, אל עבר משהו שאולי יכול לתת פשר לכל מה שקורה. ביקשתי, בלב מפוחד ושלם, שכולנו נמשיך לחיות ולנשום ושעוד נריח את המתנות שעולות מהקרקע הזאת.
בימים הראשונים, כולם סביבי גללו נונסטופ בטלפון בלי לעצור, בלי לקחת אוויר ובלי להתייפח. הכל היה צפוף וזר ומוכר מדי בו זמנית. התגלגלתי בלילות על המיטה הצרה, מיטת נוער עם מזרן גבשושי, מקשיבה לנשימות של הבת שלי בלול טיולים שלידי, משתדלת בכל הכוח שלא ירגישו בנו.
בזמן שהאדמה נשמטה והגבולות נפרצו והפחדים הכי עמוקים עלו לפני השטח, עץ האבוקדו שבחצר של החמים שלי ניחם אותי מאוד. העלים הירוקים מילאו אותי בנשימה והתנועות העדינות שלהן ברוח הזכירו לי שמתחת לכל המציאות הגסה הזאת, מתחת לחדשות המזעזעות והצער חסר התחתית, יש חיים עדינים שזזים ומקיימים אותנו.
למרות כל מה שקרה, העצים נשארו לצדנו – איתנים ונדיבים, מציידים אותנו בחמצן, רוכנים אליי עם הירוק הזה שלא החוויר. הגזעים סיפרו לי שהם עומדים כאן כבר הרבה מאוד זמן וכך גם ימשיכו לעמוד. הם עזרו לי לזכור שהזמן ארוך, ושכולנו נבלענו עכשיו לתוך גיהנום שמרגיש כמו נצח, אבל הוא בעצם רק שבריר שנייה, רק קמט בגלגל האינסופי הזה של קורות האנושות. ובתוך כל הגלגולים האלה העצים נשארים, ומזכירים לנו את הצדדים האציליים שבנו, את היכולת להתחבר לתמונה רחבה יותר, ליציבות וליופי שיש כשנשארים במקום אחד ואוהבים אותו.
כל מה שחשבתי שיציב עף דרך החלון, אבל מה שנשאר התמלא בחיוניות. כל חיבוק נהיה יותר אמיתי, יותר בהול, יותר קרוב. העצים, הפרחים והציפורים ממשיכים במסלול שלהם והנדיבות הבסיסית של החיים ממשיכה לזרום. בתקופה הזאת, עוזר לי להרים את המבט ולראות שהעלים ממשיכים לזוז ולהרגיש שהאדמה תמיד פתוחה לקבל את הכאב ולטפל בו כמו אמא שממשיכה לאהוב את הילדים שלה לא משנה מה.
בימים שכולנו מכווצים ודואגים, יש לנו עדיין את החופש לעצור ולתת לכוח הכבידה להוריד מאתנו את השריון הקשה שעוטף לנו את העצמות ולהתמלא בחמצן ובסליחה עמוקה.
מוזמנים להאזין לשיר שכתבתי בעבר המרגיש רלוונטי לזמן הזה.
אדמה-מלמדת-אותי-חמלה-איילת-ביזלי
אדמה
מלמדת אותי חמלה
נשכבתי עלייך
ולבך נפתח
הסלעים הפכו למים
וזרמתי אתך
לחשת לי יש שפע
בנפשך היפה
לא צריך להילחם
העשבים הם התרופה
אדמה
מלמדת אותי סליחה
אמרת לי בואי
עצמות דואבות
ברוכה תהיי
את יכולה להרפות
אין ייאוש בעולם הזה
שבילים יש אינסוף
הניחי רגלייך
הן יודעות מה לעשות
החזקת אותי כמו ילדה
הרחתי פרחים סגולים מתקופה אבודה
יש מקום להכל
כוח הכבידה לוקח את הכל
