במחקרים נמצא שהעץ משרה השפעה חיובית על האדם באיכות חייו, ועל בריאותו הנפשית ויוצר פחות מתח ורוגע.
השפעה זו קיימת אף מהתבוננות פסיבית בעצים [עצים וצמחים] במהלך הליכה ברחוב, בפארק או בגינה ועוד יותר בטיפול בעצים.

בפרשת בראשית מסופר על גן העדן:

"וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָה"ּ בראשית ב ט"ו   

 אין ספק שבזיכרונו של כל אדם בתת מודע יש געגוע על היותו בין צמחים ועצים. יתכן שהתחושות הטובות שיש לנו בקרבת עצים נובע מקשר זה.  

בתקופה קשה זו שאנו מצויים בה. אנו מקווים לנצחון ולחזרת כל חיילנו בריאים ושלמים. אנו מתפללים ומייחלים לחזרת כל השבויים. ומשתתפים בצער כל משפחות הנרצחים והנופלים. קשה לחזור לשיגרה אך מצד שני חשוב מתי שניתן לחזור אפילו לשיגרה חלקית. מומחים מציעים לנו כל הזמן איך להפיג את המתח. ברצוני הפעם להפנות אץ תשומת לבכם לכך שהתבוננות בעצים ובצמחים, הטיפול בהם יכול לסייע מאוד בשיפור תחושותינו והרגשתנו.

הקטע הראשון שאצטט, מתוך מאמר של מיכל ליבוביץ על העץ והאדם, בו נכתב:

 "צמחים מזמינים אותנו לצאת מהריכוז בעצמנו – גם ובמיוחד כשאנחנו במצבי סטרס"

תמר לוסטיג, פסיכותרפיסטית המשלבת צמחים וגינון בעבודתה הטיפולית, ומחברת הספר "סודות הגינון הטיפולי". מסבירה בריאיון:

"הם מעודדים אותנו להקשיב באופן עמוק לצרכיהם, להכיל אותם ולהיות בנתינה. הם דורשים המשכיות ומסירות לאורך זמן – וזוהי בעצם יצירת קשר.
אנחנו דואגים למישהו שהוא חסר אונים, אחראיים עליו, מקבלים סיבה לקום בבוקר ומקבלים משמעות. צמחים 'מכריחים' אותנו לעבוד איתם ובשבילם".
הדבר, אגב, נכון בעבודה בגינות טיפוליות, אך גם לכל אדם בביתו עם צמחים, עצים ועציצים.
"חלק מה-well being שלנו זה להתחבר לקהילה, משפחה, חברים, וגם לחוש שייכות לעולם"

"הצמחים מאפשרים לנו להתחבר לעוד רובד בעולם, על מורכבויותיו הלא-אנושיות כמו בעלי חיים, צמחים, עונות השנה, ולחזק את תחושת המשמעות וההזדהות עם העולם, להרגיש חלק ממחזור החיים. דרך זה אנחנו מתחילים לחיות בצורה שהיא אחראית למה שקורה סביבנו, לחיות בתוך קהילה שמודעת לצורך ולצרכים ולסבל, להרבות טוב בעולם – ובכך להרבות טוב בעצמנו".

קטע שני נכתב ע"י פרופ' אריאל הירשפלד:
במאמרו על העץ הוא מביע באופן מדויק ומרגש את תחושותינו מהעץ:

"אני מביט למעלה. הצמרת נעה לאטה מול כחול השמים.
על צמרת, כשמביטים בה מלמטה, אפשר להביט שעות, כמו על להבות-אש או גלי-ים.
שמתי לב שחשתי בגבי השעון אל הגזע כי הוא זז כל הזמן וכי תנועת הצמרת ברוח מתחילה בגזע ושלמרות עוביו הרב הוא גמיש ומגיב לתנועתה. העץ כולו זז במקומו.
עץ. עץ עץ. כמה שטוב אתה כאן. הכי כאן שיכול להיות. והצל…..
גם אם אלך מכאן בעוד רגע, ולא יהיה כל עד להיותי כאן, הייתי כאן.
אפילו בני, שהיה איתי כאן ואפילו, אולי, צילם אותי כאן, אינו עד למידת היותי כאן. יש בזה, למרות פשטותו של העניין, משהו לא ייאמן.
הייתי כמו שאדם יכול להיות ליד עץ במקום כלשהו. הייתי רגע בצלו (יותר ממה שיכול יוהאנס ואן אייק לומר על עצמו ש"היה כאן" והעיד על כך שמים וארץ, תאריך ושנה וראי וציור שלם שכל שערותיו של כלב צוירו בו אחת לאחת).
אני מבין את הצורך לחתום את שמך בקליפת העץ או בקיר מערה או חורבה, או למצער – להותיר חריונים ואריזות סנדוויצ'ים. המקומות האלה מגבירים מאוד את הקשב לחלוף הזמנים. אתה נשאב מכאן מהר כל כך. נדמה שאם תתקע ציפורניך במקום בדרך כלשהי, ישמע הוא, הכאן הזה, וידע שהיית כאן.
אבל להיות לצלו רגע או שניים או שלושה ואז לקום באנחה, להזדקף, לנשום עמוק את האוויר הטוב, להרים את התרמיל ואת הבקבוק וללכת משם – זה אפשר.
ואז, בדרך הטרשים בחזרה, להיסוב לאחוריך ולהביט בו עוד פעם: עץ גדול לבדו על מדרון הר מסולע, כהה וירוק וחי, כמין חוק או ציור מתוך משל קדמוני, להיפרד ממנו ולדעת שלא ציור ולא משל היה זה אלא אמת גמורה

בקטע השלישי" מבט מעמיק ומיוחד יותר ניתן למצוא במאמרו של מרטין בובר בתוך בסוד שיח- אני ואתה חלק א – "הריני מסתכל באילן"

יכולני לראותו בחינת מראה. עמוד קפוא אפוף אורה, או ירוקה ניתזת השקויה ענוות חן של כחול אשר לרקיע הכסף.
יכולני לחוש אותו בחינת תנועה. גיד שופע בגזע הדבק ושואף אל על.
יכולני לחוש יניקתם של השורשים, נשימת העלים, מגע ומשא בלתי פוסק עם האדמה, עם האוויר ולחוש את הגידול עצמו שבחביון האפלה.
יכולני לשייך אותו למינו וסוגו ולהתבונן בו בחינת טופס יחדי, לראות מה מבנהו ומה אורחות חייו.
יכולני לפסוח פסיחה גמורה על ייחודו וצביונו, ושוב לא אראה בו אלא מבע לחוק בלבד, מבע לחוקים שלפיהם מתיישבים והולכים בלי הרף ניגודי כוחות שאינם פוסקים, או מבע לחוקים שלפיהם מתערבים החומרים ומתפרדים.
יכולני להקלישו ולהנציחו כדי מספר, כדי יחס מספרי בכולו, בכל אלה אין האילן אלא עצם לנגדי. מקומו לו וזמנו לו, סוגו עמו וטיב לו.אולם יכול גם שיתרחש, מתוך רצון וחסד כאחד, שעם הסתכלותי באילן אהיה משובץ בזיקה אליו, והוא שוב אינו לז.
עצמתה של הבלעדיות תפסתני. ואין צורך כל עיקר, שאהיה מוותר על שום דרך מדרכי ההסתכלות שלי. אין דבר שאהיה חייב על היסח עין ממנו, ואין דעת שאהיה חייב על שכחתה. אל הכול, מראה ותנועה, מין וטופס, חוק ומספר – כולם בו, מאוחדים ללא הפרד.
כל מה שמגופו של אילן הוא כלול בתוכו, צורתו ומוכניות שלו, גווניו וכימה שלו, שיחו ושיגו עם יסודות בראשית ושיחי ושיגו עם גרמי שמים, והכול בשלמות אחת.
אין האילן רושם מן הרשמים, אינו משחק לכוח המדמה שלי, לא יקרת חליפות רוחי, אלא ממש הוא השרוי ועומד נכחי, הוא לי כשם שאני לו – אלא באופן אחר.
ואל יבואו להתיש טעמה של זיקה. זיקה –זיקת גומלין היא. אם כן, תודעה לו לאילן כביכול, בדומה לשלנו?
אין אני נודע אותה. ברם, כלום יש ברצונכם לנתח שוב את שאינו בניתוח, משום שדומה עליכם כאילו עלה דבר זה בידכם לגביכם? לא פגעה בי שום נשמה של אילן ולא בת יער, אלא הוא עצמו.

עוד תיאור מרגש מופיע בספרו של מאיר שלו – גינת הבר. בפרק הנקרא עצים גדולים:

"…..אני אוהב עצים גדולים…
איך קובעים גודלו של עץ? על פי גובהו? קוטר גזעו? היקף נופו? אף אחד מאלה אינו קנה מידה החלטי ויחיד,
אבל כשרואים עץ גדול יודעים שהוא כזה, וגם שומעים:
רחש הרוח בענפיו שונה ונעים יותר מהמשב שהיא משמיעה בין ענפי אחיו הקטנים. וגם מרגישים:
כל הצמחים פולטים לאוויר חמצן, רעננות, ניחוחות שונים. אבל העצים הגדולים פולטים גם רגיעה ובטחון, ופליאה נעימה מהכיל. גם חיות גדולות מעוררות השתאות והתפעמות, אבל הן מעוררות גם פחד והעצים הגדולים לא.

ארבעת הקטעים שקראתם נותנים לנו פרופורציה ומבט אחר על העצים.
עצים חיים מאות שנים ומדי שנה עוברים מחזור חיים פיסיולוגי בהתייחס לעונות השנה, למוצאם ולמינם. היכולת שלנו לעצור לרגע את המירוץ והחיים הסוערים. לסגור לזמן מה את המדייה התקשורתית מכל סוג שהוא לצאת לחצר, לגינה, לגן השכונתי ואפילו רק להביט מבעד החלון ולהתבונן בעץ.
להתנתק ולהנות לכמה רגעים ממה שהעץ נותן לנו – חמצן, הצללה, מראות נאים ומשתנים, תחושות רוגע.

תמיד כדאי לעשות זאת, אבל דווקא עכשיו זה ממש מומלץ לחמש דקות ביום ויותר. פעם- פעמיים ביום..
אז, חברים, קדימה. שנשמע בשורות טובות ונצא להירגע ביחד עם העצים.