מפגינים צועדים כדי לדרוש פעולה נגד שינויי האקלים העולמיים ב-20 בספטמבר 2019, בניו יורק. (ספנסר פלאט/Getty Images)
משבר האקלים נמצא איתי תמיד. אני לא מצליחה להתנער ממנו. בכל פעם שיש אובך, חם במיוחד, פקוק בכביש או כשאני נתקלת בעץ שנכרת, אני אוטומטית נסחפת למקומות קשים – לכעס, לבושה ולייאוש.
רק לפני מספר שנים הצלחתי לראשונה להישיר מבט למשבר האקולוגי-אקלימי. כל פעם חשפתי את עצמי לעוד קצת אינפורמציה עד שהייתי חייבת לטרוק את הלפטופ, לתלוש את האוזניות ולברוח לעולמות אחרים.
שאלתי את עצמי איך אפשר לפעול בעולם בעיניים פקוחות, בלי להתחבא מתחת לפוך, בלי לאבד אמון בטוב האנושי ובלי לפזר סביבי פאניקה ושליליות.
מהכחשה לייאוש
במאמר מרתק שקראתי– מדברים על כך שהתופעה של הכחשת משבר האקלים הפכה כמעט בן לילה לייאוש אקלימי, ויש לזה סיבות טובות. יותר מ-80% מפריטי החדשות המתפרסמים, מציגים את משבר האקלים במונחים של קטסטרופה או של אחרית הימים.
פטאליות זה הנורמלי החדש. מחקר שנערך בשנת 2021 מצא שבקרב 10,000 אנשים צעירים, יותר מחצי- הרגישו עצובים, חרדים, כועסים, חסרי אונים או אשמים נוכח שינויי האקלים, וכמעט 50% אמרו שהסוגיה פוגעת בתפקוד היומיומי שלהם. סקר נוסף גילה ששני שליש מהאזרחים באורגון-ארה"ב, מאמינים שמשבר האקלים כבר בלתי ניתן לעצירה. המגמה הזו מטרידה במיוחד כי היא לא רק גובה מחיר רגשי כבד, אלא מגבילה את יכולת הפעולה שלנו בעולם.
המחיר של הפחד
בעבר חשבו שהמכשול העיקרי להתמודדות עם משבר האקלים הוא היעדר מודעות וידע. אבל עכשיו אנחנו עדים למצב הפוך – להצפה של מידע שאולי גורמת ליותר נזק מתועלת.
זה נכון שמידה מסוימת של חדשות רעות יכולה להניע אותנו לפעולה, אבל *מחקרים מצביעים על כך שיותר מדי חדשות רעות עלולות להוביל לערבובייה של פחד ואשמה – רגשות פאסיביים הגורמים לאנשים להתנתק ולהימנע.
רובנו מרגישים את זה על בשרנו- המשבר הזה יכול להרגיש גדול מדי, מאיים מדי ומחוץ לשליטתנו והדבר מוביל אותנו לשיתוק. עם כל האכפתיות שלי לנושא, כשאני נתקלת בעוד מאמר עם תמונה של עצים בוערים או קרחונים נמסים, אני לרוב סוגרת אותו בלי לקרוא.
*איך להתגבר על "עייפות אפוקליפטית" בנושא שינויי האקלים-פר אספן סטוקנס, פסיכולוג וכלכלן נורבגי, מסביר כיצד ניתן לשנות את השיח בנושא שינויי האקלים כדי לעודד פעולה במקום ייאוש. לטענתו, המכשול העיקרי נמצא בתפיסה המנטלית שלנו. הוא מזהה מספר חסמים פסיכולוגיים: ריחוק (הבעיה נתפסת כרחוקה בזמן ובמרחב), דיסוננס (פער בין אורח החיים שלנו לבין הידע על נזקיו), הכחשה, וזהות (קישור הנושא לעמדות פוליטיות).
הפתרונות שהוא מציע כוללים: מסגור מחדש של הנושא (דגש על בריאות, ביטחון והזדמנויות), שימוש ברשתות חברתיות להשפעה, יצירת ברירות מחדל ירוקות, וסיפורים חיוביים על עתיד בר-קיימא.
מעבר לסטטיסטיקות וסיפורי אימה
איך אפשר להתמודד עם משהו בצורה אפקטיבית כשהבעיה עצמה כל כך מרתיעה?
לתחושתי, לא נוכל לפתור את המשבר הזה רק באמצעות מספרים וסטטיסטיקות, בהפצה של נרטיבים מלחיצים או אפילו באמצעות פריצות דרך טכנולוגיות. אנחנו חייבים להתעמת גם עם עצמנו – עם טבע האדם, עם הפחדים שלנו ועם המנגנונים המפעילים אותנו.
כבר ב-2011, הפסיכולוגית סוזן קוגר דיברה על כך שבדרך כלל חושבים על שינוי האקלים כבעיה פיסית-סביבתית, במקום להתייחס לסוגיות הפסיכולוגיות האנושיות שהמשבר הזה מייצג.
המשבר הזה הוא לא רק תופעה אקלימית המתרחשת בעולם שבחוץ, אלא ביטוי של התרבות שלנו והאופן שבו אנו חיים. לכן, בכדי לשנות את הסביבה שלנו אנחנו צריכים לשנות גם את התפיסות שלנו. והצעד הראשון הוא לבחון מחדש את הסיפורים שלנו.
לאמץ סיפור חדש
מאמרים ופוסטים יכולים להיות מלאים בעובדות נכונות וחשובות. אבל אם הם נכתבים מתוך זעם, חרדה, שיפוטיות או תוכחה, אם הם נעצרים בטענה ש״המצב מפחיד ומחורבן״, המסר החשוב שלהם יחלחל הרבה פחות עמוק.
זאת אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת את ונטעת. במקום להמשיך לחזק את נרטיב סוף העולם, העמותה זורעת זרעים לעולם טוב יותר בהווה. כל אזרח עיר-יער יכול לקחת אחריות על הסביבה המיידית שלו.
פתרונות
לטעת עץ, למשל, הוא אחד הדברים המדהימים ביותר שאפשר לעשות. נטיעה מחדש של יערות העולם מהווה את אחד משלושת הפתרונות העיקריים במתווה לטיפול במשבר האקלים (לצד מעבר ל-100% אנרגיות מתחדשות וחקלאות אורגנית מקיימת).
עוד מקורות לשמחה ולחוסן
נטיעת עץ זו רק צורה אחת של אקטיביזם. בשנים האחרונות, הדורות הצעירים החלו להתעורר ולפעול הרבה יותר מבעבר. בשנת 2021, 32% מדור ה-Z ו-28% מדור ה-Y נקטו בפעולה אחת לפחות במהלך השנה, בין אם בתרומה של כסף, יצירת קשר עם נבחר ציבור, התנדבות או השתתפות בהפגנה.
(מעניין שהצעירים ביותר בדור זה הם היום (2024) בני 12 הבוגרים ביותר הם בני 27 והם מהווים כרבע מאוכלוסיית העולם).
במאמר מ-2023, ממרכז המחקר פיו- "כיצד דורות שונים תופסים את שינויי האקלים"- המחקר בחן את ההבדלים בתפיסות, עמדות והתנהגויות- (בשמונים השנים האחרונות) ומצא שניכרת עלייה במעורבות פוליטית וחברתית, שינויי התנהגות משמעותיים כמו מעבר לצריכה מקיימת, שימוש מוגבר בתחבורה ציבורית ואימוץ תזונה מבוססת צמחים. הדורות הצעירים מובילים שינוי משמעותי גם בזירה הדיגיטלית, תוך שימוש ברשתות חברתיות להעלאת מודעות ויצירת קהילות תמיכה. בנוסף, ניכרת השפעה על בחירות קריירה- עם עלייה בהתעניינות במקצועות "ירוקים" ודרישה למקומות עבודה בעלי מדיניות סביבתית אחראית.
ברמה הפסיכולוגית-נפשית, אפשר לאמץ גישה של ״סטואיות אקלימית״ – גישה המפגישה בין משבר האקלים לאסכולה הסטואית מיוון העתיקה. הסטואי האקלימי מתמודד עם אתגרי משבר האקלים דווקא מתוך קבלה עמוקה של התחושות הקשות שעולות בתוכו, תוך שמירה על איזון נפשי והתמקדות במה שניתן לשנות. במקום להיכנע לחרדה או להכחשה, גישה זו מציעה דרך של פעולה מחושבת ורציונלית.
באופן אולי לא אינטואיטיבי, ההיפתחות לאופציה של כישלון, יחד עם פיתוח חוסן נפשי מול אתגרי המשבר, יכולה לשחרר אותנו לפעול במלוא המרץ לטובת עתיד טוב יותר.
גם כאן מעניין לבחון את המילה הזאת – כישלון. אם מה שעומד לנגד עיננו הוא הצלחה או כישלון אנחנו כלואים בין שתי אופציות גורליות. אבל מה אם המצב הוא פחות דיכוטומי משנדמהֿ לנו?
כותב מצוות החשיבה של ה-Breakthrough Institute העלה תיאוריה רדיקלית המטילה ספק במושג נקודות האל-חזור. אלו הנקודות המפחידות שאם נחצה אותם האקלים יסתחרר לחלוטין מחוץ לשליטתה של האנושות. כעת יש מומחים הטוענים שלאדמה לרגלינו אין נקודות אל-חזור ושתיקון וריפוי אפשריים תמיד.
עד כמה שאני רוצה להאמין לטענה היפה הזו, אני חלילה לא מציעה להשתמש בה כדי להיות שאננים. עם זאת, אם נשתחרר מהלחץ שעוד רגע הכל אבוד, כנראה נוכל לפעול בראש צלול ורגוע יותר וליצור אסטרטגיות ארוכות טווח, ולא רק טקטיקות בהולות.
לסיכום
אני ומשבר האקלים מנהלים מערכת יחסים סבוכה.
לפני כשנתיים, נפל לי האסימון. הבנתי עד כמה אני מכורה לכעס, לפאסימיות ולאשמה. הבנתי כמה נוח לי להאשים אחרים – פוליטיקאים, רשויות מקומיות ותעשיות מזהמות. אבל מה שהולך ומתבהר לי הוא שהמשבר הזה הוא שיקוף של כולנו. התעשיות המזהמות במזרח, אינן נפרדות מנחיל הסבתות במערב- המזמינות מהן בגדים לנכדיהן. האוכל שאנחנו מטגנים במחבת יכול להשפיע על מצב היערות בברזיל. הכל נמצא ביחסי גומלין. אבל מה שמדהים באפקט הפרפר הזה הוא שההשפעה שלנו זורמת לשני הכיוונים – הפעולות שלנו יכולות להטות את הכף מהרס אל עבר התחדשות.
לכן אני בוחרת לספר לעצמי סיפור שנותן לי כוח ולקחת צעדים קטנים המחזקים את העולם הירוק והיפה לתוכו נולדתי. אין לנו שליטה על העתיד, וזה מפחיד. אבל המעשים הקטנים שלנו מהדהדים רחוק יותר מכפי שנוכל לדמיין,
המחשבה הזו עוזרת לי לקום בבוקר עם קצת יותר שמחה בלב.
על מנת לממש את חזון עיר-יער בישראל בונטעת, שמנו לעצמנו יעד– נטיעה של 100 אלף עצים בחמש השנים הבאות! לחצו כאן לאימוץ עץ.
