בסוף יום התנדבות (נובמבר 2023)
למי שטרם ביקר אספר קצת על העיר ולנסיה, השוכנת בחוף המזרחי של ספרד ליד הים התיכון (כארבע שעות נסיעה, דרומית לברצלונה). מרכז העיר ההיסטורי מוקף חומה וגובל בנהר הט֫וּרִיָה שכמעט והציף את העיר בשנות החמישים, ומאז הוסת מסלולו. כיום, היכן שזרם הנהר, יש פארק גדול ורחב ידיים. דמיינו את נתיבי איילון בתור פארק – במקום מפלצת תנועתית עם חמישה-שישה נתיבים לכל כיוון, התקבל מקום שבו אפשר לרוץ, לרכב על אופניים, לעשות שלל שיעורי ספורט, יוגה ואירועי תרבות.
לאחר שמגבלות הקורונה השתחררו, התחילו להגיע יותר ויותר זרים לעיר והיא נחשבת לאחד היעדים המבוקשים ביותר באירופה כיום. למרות זאת, העיר אינה עצומה בגודלה ובגלל שהיא שטוחה ברובה היא מצוינת עבור התניידות באופניים. אפשר לרכב מקצה אחד לשני ב-40 דקות בערך. מעבר לגבולות העיר יש שלל כפרים ועיירות, בגדלים שונים, אבל מה שיפה לדעתי ב-ולנסיה, היא העובדה- שהיא מוקפת בשדות. שדות אלו מתחלקים לשניים בדרך כלל – ייבולים שנתיים ורב-שנתיים. כך אפשר לראות לאורך השנה מגוון ירקות העונה, מבצל וכרוב עד עגבניות ודלעות לצד שדות תפוזים, אפרסמונים וזיתים.
חבריי עימם הקמתי את יער המאכל, עברו לגור בשכונה, לפני כשלוש וחצי שנים, בקרוואן קטן עם הבן שלהם. באותה שכונה כפרית יש להם ארבע שדות, בהם הם מגדלים ירקות לצריכה עצמית ולמכירה. עמותה מקומית עזרה להם, למצוא את השדה הראשון, עם מחסן צמוד ועם הזמן הם שכרו עוד שדות, חלקם בכסף, חלקם תמורת ארגז ירקות שבועי.
כשהכרנו לפני שנתיים וחצי, הם הראו לי את השדות והסבירו לי איך הם עובדים. הם לא משתמשים בדשנים סינתטיים או כימיקלים מכל סוג שהוא. כל שדה נח בעונה מסוימת וכשחורשים אותו מחדש האדמה מעורבבת עם צואת סוסים (הניתנת להם מהשכן) ורק אז שותלים.
כשהם עשו לי את הסיור הראשוני, הם הראו לי את חלקת האדמה שבה יער המאכל שלנו כיום, שהשיגו דרך אותה עמותה שכונתית. השדה היה נטוש כבר שנה או שנתיים ולא נחרש בזמן הזה. הם אמרו שהם רוצים לעשות שם גינה, במקום שדה יצרני (Huerta, או גן ירק). כמה חודשים לאחר מכן סיימתי קורס תכנון פרמקולטורה (Permacultura) ושאלתי אותם אם הם צריכים עזרה עם בניית תוכנית לאותה חלקה נטושה. נפגשנו ודיברנו על החזון, על המשאבים הזמינים והתחלנו להיפגש אחת לשבוע בכדי לעבוד, ותוך כדי הזמנו חברים לעזור, ואחר-כך פרסמנו ברשתות.
חלקת האדמה של יער המאכל, נמצאת בין פסי הרכבת לבין תעלת השקייה מרכזית, עם כביש גישה צר ושבור. עד שנות ה-80 (פחות או יותר), החלקה הייתה חלק משדות יצרניים שהגיעו עד לים התיכון.
בשנים אלו בנו את הנמל המסחרי, את כביש הגישה המתחבר לכביש המהיר ואת פסי הרכבת. השדות נקנו לאט-לאט למרות מחאות התושבים, אולם עדיין אפשר לראות איזו פיסת אדמה נטושה או מעובדת בין המיכלים, הנמל, האזור התעשייתי, פסי הרכבת והכבישים.
הרצועה שנשארה- היכן שיער המאכל שלנו נמצא, הייתה זרועה בתים עד לפני עשור. רובם ננטשו מזמן על-ידי בעליהם ואחרים התנחלו שם לתקופות שונות. לפני כעשר שנים קרה אסון ופעוט נהרג כשנדד לפסי הרכבת, כתוצאה מכך החליטו להרוס את הבתים שהיו ללא בעלות רשמית. מאז, החלקה שלנו והחלקות השכנות עברו תקופות שבהן הן היו שדות יצרניים ו או מקלטים לאנשים משולי החברה. בזכות הקירבה לעיר האומנות והמדע, האזור מושך הרבה תיירים, אבל עדיין נהנה מפרטיות מסוימת. לצערינו, מי שמכיר את האזור כנטוש- לפעמים מגיע כדי לזרוק פסולת בניין.
כשהתחלנו לעבוד על הפרויקט לפני שנתיים, אחת המשימות המרכזיות – שממשיכה עד היום ותמשיך לעוד כמה זמן – היא הניקיון. פסולת בניין, אשפה כללית ואורגנית. כל פעם אנחנו מנקים אזור מסוים, זורקים לפח הכללי מה שאפשר ומרכזים את פסולת הבניין בנקודה מסוימת. העירייה אמורה לבוא פעם בכמה חודשים ולפנות את הערימות שנמצאות לצד כביש הגישה, אבל לפעמים צריך לנדנד להם.
בקהילה הולנסיאנית, לאורך מישור החוף, עדיין משקים בהצפה. המערכת הוקמה על-ידי המוסלמים לפני 700 או 800 שנה, ובעידן המודרני התעלות חודשו עם בטון. נהר הטוריה הקרוב, הינו מקור ההשקייה המרכזי סביב לעיר ולנסיה. יש שבע תעלות מרכזיות המתפצלות במורד אגן המים. כל אזור מקבל מים ביום מסוים בשבוע, וכל חקלאי יודע מתי מותר לו לפתוח את השער שלו ולהציף את השדה. גם את תעלת ההשקייה שלנו ניקינו מפסולת בניין.
המים שזורמים בתעלה טובים רק להשקייה, אך כיוון שהם כמעט בחינם, החלטנו לבסס את התכנית של יער המאכל על אותה השקייה בהצפה. מתעלת הבטון לתוך יער המאכל, חפרנו שתי תעלות- אחת לאורך קיר הבטון ועוד אחת מאונכת לראשונה, ואת שתיהן מילאנו באבנים. את התעלה לאורך הקיר כיסינו באדמה ורסק גזם ובה נשתול צמחים שאוהבים מים כמו קני סוכר ובמבוק או שיחי פטל, אגוזי לוז, חמוציות ואוכמניות שלרוב לא מצליחים לגדול באיזורינו כי חם מדי והם צריכים יותר מים. התעלה השנייה משמשת כמסננת למים הלא-כל-כך-נקיים שמגיעים מהתעלות המרכזיות והיא מובילה לבריכה קטנה, אותה חפרנו גם ידנית, בעיקר לנוי ולחיות בר ושעכשיו מלאה בצרפדעים ושפיריות, ולעיתים גם ציפורי בר שמגיעות כנראה משמורת הטבע הסמוכה (La Albufera).
לבריכה יש נקודת הצפה וממנה חפרנו סדרה של תעלות המקיפות את כל השטח. את כל זה סיימנו בתחילת החורף האחרון (דצמבר 2023), ואז התחלנו לשתול. תפוח, אגס, שזיף, גויאבה, אבוקדו, תפוז, פומלה, נקטרינה, אגוז לוז, אגוז מלך, דובדבן, פטל, מישמש, אלת מסטיק, ורד, עץ תות, יסמין ובוגנוויליה. הרוב צלחו את הקיץ. בחלקם כבר הפציעו פירות.
קרדיט לתמונות- דורי רונן.
החלקה המקורית עליה התחלנו לעבוד היא כדונם וחצי. בצד השני של תעלת הבטון שלנו היה ג'ונגל לפני שנתיים. הצמחייה הייתה עבה וקוצנית (שזיף סיני שיצא משליטה או Ziziphus jujube) ועצים רבים היו צריכים גיזום רציני וכמובן, זבל. הרבה מאוד זבל. תאמינו לי אם אספר לכם- שמצאנו דלת של מיקרוגל, כמעט מכונית שלמה מינוס המנוע והמושבים, כמאה בקבוקי ליטר ריקים של בירה, וקופסאות וצנצנות מלאות באוכל?
ובכן, מצאנו את כל זה ועוד הרבה.
לאחר ניקוי האזור בצד הזה של התעלה, מצאנו שיש שם כבר עצים בוגרים המניבים פירות ועם הזמן גילינו עוד. השטח הזה משמש אותנו למפגשים, למנוחה ונותן לנו השראה לעוד רעיונות. באחד מקצותיו יש יסודות של אחד הבתים שנהרסו לפני כעשור, אותו אנחנו רוצים לשפץ למשטח חלק- בכדי לקיים פעילויות כגון- קפוארה, שיעורי ריקוד ואירועי שוק מקומי. השנה העצים הניבו לא מעט לאחר הגיזומים שעשינו. שזיפים בגודל דובדבן, ענבים, תאנים, חרובים, בננות, תותים (מעץ תות) ושפע רימונים.
הזכרתי בהתחלה שהזמנו חברים ופרסמנו ברשתות- קריאה לקבלת עזרה. יער המאכל הזה הוא פרויקט קהילתי. מטרתו היא רבת פנים; לתת השראה לסגנון חיים חלופי, לייצר מזון במערכת שלא מבוססת על חרישת האדמה, לשמש כמרכז חינוך והכשרה וכמקום מפגש קהילתי. מאז תחילת השנה האזרחית התחלנו לארח ימים פתוחים, בהם עבדנו בבוקר, אבל עיקרם היה המפגש. ארוחת צהריים ספרדית עזרה למשוך את הקהל, עם פָּאֵיָיה ביתית מהירקות שלנו, בירה ומקומות ישיבה בצל או מדורה לאחר השקיעה.
יער המאכל הזה הוקם על-ידי הקהילה שלנו ונועד לשמש אותה ואחרים. הקמנו אותו בהתנדבות והשקענו בו את כספנו ופה ושם מקצת תרומות. ההוצאה הגדולה ביותר עד עכשיו הייתה- העצים שקנינו וכמה כלי עבודה, את השאר אספנו מהרחוב או קיבלנו במתנה מחברים. השנה התחלנו גם לערוך סדנאות בכדי לייצר הכנסה.
אנחנו רוצים להתקדם ויש כמה משימות גדולות שעלינו לבצע בשביל לעשות זאת. אחת מהן היא לבנות מטבח ומקלחת כדי שנוכל לארח מתנדבים במקום. עד עכשיו ארגנו ימי עבודה בסופי שבוע, כמה שעות בכל פעם.
בנתיים הגיעו מתנדבים בעיקר מהעיר או מהסביבה, יש לנו קישור לשלל ארגונים שעובדים עם ילדים, אוכלוסיות מוחלשות וכדומה. חלקם כבר הגיעו פעם או פעמיים, אחרים יתחילו להגיע השנה.
בחודשים האחרונים התחלנו להציע סדנאות בנושא בנייה טבעית וגידול צמחים בעציצים. בהמשך נעביר קורס מבוא לפרמקולטורה, או "אדם-אדמה".
כאמור המים שמגיעים מהתעלה, לא ראויים לשטיפה או בישול, ובשביל זה אנחנו צריכים באר.
מתחת לעץ החרוב שלנו – שכבר בן 60 שנה לפחות – מצאנו באר ישנה ששימשה בעבר את הבית שפעם עמד ליד. ניקינו את הבאר בעומק כמטר ושמונים אבל הקיר שלו קרס וזה נהיה מסוכן.
עבור חפירת באר על-ידי בעל מקצוע, השקנו קמפיין מימון המונים חדש ומרגש. הבאר אמורה לספק לנו ביטחון במקרה של בצורת, כמו גם להציע מים נקיים יותר עבור השימושים שהזכרתי.
אם וכאשר נעבור את הסכום שאנחנו צריכים, נוכל לממן דברים נוספים כמו ניקוי המזבלה שיש בקצה החלקה שלנו, קניית אופני משא ושאר כלי עבודה רציניים יותר- כמו מכונה לייצור רסק גזם.
מוזמנים להיכנס לקמפיין שלנו ולתרום אם אתם יכולים ורוצים. כל סכום יתקבל בברכה ומאוד תעזור לנו הפצה למשפחה וחברים.
כמובן שאם אתם מגיעים לולנסיה, אתם יותר ממוזמנים לעבור אצלינו ולבקר. בנתיים מוזמנים להכנס לאינסטגרם שלנו בקישור הזה.
עמותת ונָטַעְת פועלת להגשמת חזון עיר-יער בישראל להפיכת הערים בישראל לירוקות, מוצלות ומיטיבות.
פרויקט הדגל שלנו הוא הקמת 100 גינות טיפוליות ב-100 מוסדות שיקום ברחבי הארץ והפיכת הריפוי באמצעות הטבע לכלי טיפולי ושיקומי רווח בכל מוסדות השיקום בישראל.
אנו פועלים מתוך ידיעה והבנה, שריפוי אדם במשבר, קשור באופן ישיר לריפוי ושיקום הקהילה והסביבה שהוא חלק ממנה. אדם הרואה עץ צומח, ומשתתף במעשה הנביטה צומח גם הוא ומתעורר לחיים. לקריאה מעמיקה בנושא הכנסו לקישור.
