בארצות רבות בעולם התפתחה תרבות ומסורת של שימור והגנה על עצים. בארצנו, מסורת זו היא צעירה יחסית עקב היותנו בגלות תקופה ממושכת ועקב התלאות והמלחמות שהתרחשו בארצנו שנים רבות שהובילו לכריתת עצים רבים." (מתוך חוברת טיולים בעקבות עצים, ישראל גלון בהוצאת משרד החקלאות הזכרון האנושי ויכולתו לשמר בתודעה אירועים מהעבר הוא תחום מרתק, שחלק חשוב בו הוא תחום הזכרון החזותי.
בזכרון זה, יש לעצים ותיקים מקום מכובד. עצים בוגרים מוגדרים כעצים בני שבעים ומעלה, כאלה שנטעו עם הקמת המדינה ולפניה. חלקם מהווים אלמנטים מרשימים ובולטים בנוף והם מעוררים בנו התרגשות, כבוד וזכרונות, לעתים נובע הדבר ממופעם: מופע פיסולי, גודל חריג, גזע מיוחד, פריחה בולטת ולעתים עקב מיקום בולט היסטורי או גיאוגרפי המדגיש אותם. עצים אלה מרשימים כבר במבט ראשון. אך עוצמת הרושם מתגברת דווקא במבטים החוזרים; ככל שהעצים בוגרים יותר וגדולים הם מקנים תחושת פרספקטיבה של גודל ושל זמן והם מהווים נקודות ציון בלתי נשכחות בנוף.
באופן תת-מודע, בוחן האדם את העץ ואת מימדיו ביחס לסביבה המשתנה; השתנותו האיטית והמתמדת של העץ נותנת קנה מידה היסטורי לזמן ולמקום. במקרים רבים מזוהים אתרים עם העצים המאפיינים אותם:
בית הספר מקווה ישראל, לדוגמה, מזוהה עם שדרת דקלי הושינגטוניה (ושינגטוניה חוטית וושינגטוניה חסונה) הנמצאת בכניסה הצפונית שלו, אשר נשתלה בשנת 1921. דורות של תלמידי מקווה ישראל ואורחי בית הספר הלכו לאורך השדרה, במשך שנים. במיוחד יפה תיאורה של רות בנימין ז"ל, שעסקה שנים רבות באיקלום צמחים בחוות הנוי והיתה תלמידה במקווה ישראל: "השנה היא 1946, אני נכנסת, ביראת קודש, בשדרת הדקלים הנשגבת, ביומי הראשון במקווה ישראל…"
הפיקוס הבנגלי במקווה ישראל נשתל ב- 1888 היום הוא חוגג כ-136 שנה. העץ היווה מקור השראה לתלמידי בית הספר ומקום לבילוי במשך עשרות שנים והוא אחד הסמלים של המקום. סביב העץ נוצר גן של שורשי תמך, וצמרתו מתנשאת על שטח של כישני דונם.
שדרת דקלי הושינגטוניה בכניסה הדרומית לעפולה תוכננה על ידי אדריכל נוף קופמן, בשנות השלושים של המאה הקודמת, ונשתלה על ידי ותיקי עפולה. שדרה זו מזוהה כסמל העיר.
בסמוך לפיקוס השקמה העתיק ב"אום חאלד", היא נתניה, בוצעה העסקה לרכישת אדמות העיר. העץ אמנם אינו בולט למרחוק אך הוא מופיע בציורי מטיילים בארץ במאה ה- 19 (וילסון 1882) ומצויין בכתובים כמקום בו חנה צבא נפוליאון בשנת 1799. העץ שימש גם כאתר מנוחה במסעם של יהודית ומשה מונטיפיורי בדרכם מיפו לעכו. על עץ זה סיפרנו בהרחבה במאמר הקודם.
עץ היסטורי נוסף הוא האקליפטוס הלימוני הגדול ביותר בארץ, הנמצא ברחוב שפירא 8 בפתח תקווה. העץ, הבולט מעל גגות בתי המגורים, מהווה נקודת ציון בסביבה. הוא מיוחד בצמרתו הרחבה ובגזעו הלבן והחלק, המתנשא לגובה של כ- 30 מטר. לפני מספר שנים התקינה עיריית פתח-תקווה שלט המספר את תולדות העץ וגם תאורה המאירה את גזעו המרשים. בלא אומר, מספר לנו העץ את סיפורה של המושבה, את סיפורו של זקן השומרים בתקופת החלוצים אברהם שפירא, את סיפור הפרדסים והבתים הפרטיים שהפכו לרבי קומות.
עץ מפורסם ומרשים בצפון הארץ הוא עץ אלה אטלנטית, הנמצא בצומת יפתח על כביש 899 – כביש הצפון. סביב אלה זו, שגילה המשוער כ- 500 שנה, נבנה "חניון האלה" על-ידי הקרן הקיימת. קשה למצוא חומר היסטורי בנוגע לעץ, אך בספרי טיולים שונים הוא מוזכר רבות כאחד העצים המרשימים בנוף הארץ.
העץ מזכיר במימדיו עצים עתיקים בחו"ל, ומתחת לצמרתו יכולים לשבת כמאה איש ברחבות, ומנגד מדמה נוף בראשיתי. העץ כה מרשים, עד שנילי פרידלנדר, בכתבה על העצים המפורסמים בישראל, מספרת; "על פי האגדות, כאן פגש רפול לראשונה את מייג'ור חדד מדרום לבנון והתחיל שיתוף הפעולה בין צה"ל לצד"ל. אגדה זו, אגב, הופרכה לחלוטין על-ידי רפול.
את כביש תל-אביב חיפה הישן (כביש מספר 4) מעטר עץ אקליפטוס המקור, הנמצא בצומת אור-עקיבא. "האקליפטוס הלבן", כפי שהוא מכונה בפי רבים, מיוחד בגלל מערכת שורשיו החשופה, המשווה לו מראה פיסולי. העץ נשתל ככל הנראה על-ידי עובדים מבנימינה – שנשלחו ע"י פקידי הברון – בשנות העשרים (1920-22 ) של המאה שעברה, כחלק מפרוייקט ייבוש ביצות ועצירת חולות נודדים. את השמירה על העץ ואת פיתוח "גן האקליפטוס" אשר נבנה לידו, יש לזקוף לזכות קק"ל והמועצה המקומית אור-עקיבא.
אחד העצים המפורסמים ביותר בהיסטוריה הציונית, עליו גדלו רבים בכמיהה, הוא ה"אלון הבודד" או "האלון". הכוונה לעץ אלון מצוי, שגילו מוערך בכ – 700 שנה, אשר שרד בגוש עציון לאחר נפילתו ב- 1948. בשנות הניתוק צפו עליו רבים מגבולות הארץ, בתקווה לשוב וליישב את הגוש. על העץ נכתבו שירים וסיפורים ועם חידוש ההתיישבות בגוש הוקמה לידו אנדרטה. בשנת 2011 שוקם העץ ע"י המועצה האיזורית ומשרד החקלאות. גזעו טופל ונוקה מפטריה וענפיו נתמכו בעמודי עץ משולבים במתכת מעוצבים וחזקים.
בנוף הארץ בגניה ובאתריה, נטועים עצים ותיקים רבים המספרים את סיפורה. בזכרונו של כל אחד מאיתנו שמורים ודאי כמה עצים "פרטיים" כאלה. בנוסף, מוכרת לנו קבוצת "העצים הקדושים". אלו עצים אשר נתקדשו לדתות השונות עקב קירבתם למקומות קדושים, לאתרי קבורה או עקב סיפור מיוחד הקשור עמהם. על עצים אלו יש מקום להרחיב בעתיד.
לכאורה הכול טוב יש לנו בארץ עצים היסטוריים רבים חלקם עדיין צעירים בני 70 שנה וחלקם מעל 100 שנה והרבה יותר. אך האם עצים אלו ימשיכו לחיות עוד הרבה שנים ולספר את ההיסטוריה שלנו בארץ כעם וכמדינה?
עצים אינם חיים עד אין סוף. גם עצים מזדקנים לאיטם ולבסוף מתים. וידועים לנו עצי אלון, אלה ומיש שמתו בגילאים בוגרים למדי. בנוסף, בעקבות פיתוח ובנייה מואצים חלק מהעצים הבוגרים נמצאים באתרים אלו ולמרות הרצון לשמרם הם אינם נשמרים ונפגעים עקב עבודה לא מקצועית שגרמה לפגיעה בהם ולעיתים אף נכרתים ללא מאמץ לשומרם. אנחנו הציבור יכול לעשות הרבה כדי להגן על עצים אלו. עצים בוגרים יש לשמר ולשקם באמצעות טיפולי גיזום מקצועיים ומבוקרים, טיפול אורטופדיה וכירורגיה. המודעות לשימור עצים מחייבת תיכנון משמר עצים בכל שלבי התיכנון והפיתוח, מודעות גבוהה של הציבור ונבחרי הציבור לתרומת העצים לאדם ולסביבה ובעיקר חינוך. תפקידנו כקוראי מגזין עיר יער "ונטעת" וכפעילי העמותה אינו רק לטעת עצים.
תפקידנו לפעול למען שימור עצים בעיר ובכפר, ועידוד הרשויות לשקם עצים מבוגרים למעננו ולמען הדורות הבאים.
כשם שאמר המחנך הדגול יאנוש קורצ'אק: “הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים.”
במאמרים בעתיד נספר בהרחבה על עצים אלו ואחרים ונעודד אתכם הקוראים להגיע ולבקר עצים אלו. נדבר גם על שיקום עצים ושימורם.
אשמח לקבל מידע למייל הפרטי שלי ותמונות על עצים היסטוריים וסיפורם כדי לשתף את הקוראים במידע זה.